טוראי יובל הראל ז"ל

"לאי בודד היה יובל לוקח עמו נייר מכתבים ומצלמה כדי לתעד את העובר עליו", מספרים הוריו.
יובל הראל, בנם של יוסי וחיה, נפל בשבוע הראשון של מלחמת לבנון והוא בן 19.5. שבע שנים של ציפייה ממושכת קדמו להולדתו וכאשר נולד, בריא ושלם, השמחה היתה גדולה.
מאז ומתמיד שאף להגיע להישגים ולהצטיין בכל דבר. מבחינתו, לא היו פשרות או הנחות. מגיל 14 עבד בשעות אחר הצהריים ובחופשות כדי שיוכל לעמוד ברשות עצמו. בבית הספר נהג להשתתף בחידונים ובתחרויות הגיע בדרך כלל למקום הראשון. ואף על פי כן, יובל היה בחור צנוע ובעל יכולת מדהימה ליצור מערכת יחסים מיוחדת עם כל אחד ואחד. הוא עמד על שלו ולא ויתר כאשר ידע שהצדק עמו. בכיתה י"א גרם להשבתת הלימודים והניע את ההורים לפעולה, כדי להשפיע על הנהלת בית הספר.
כציוני ברמ"ח איבריו, נושא הירידה מהארץ קומם אותו עד מאוד. גם בעניין הסכסוך הערבי-ישראלי היתה לו דעה מוצקה. הוא האמין שאת הקונפליקט הזה לא ניתן לפתור בכוח הזרוע.
"השירות הצבאי בנח"ל היה המשך למסורת המשפחתית," מספר אביו. מערכת יחסים מיוחדת נרקמה בין יובל לבין המ"פ שלו, ששון. "זאת היתה ממש אהבת נפש," מעידה אמו. "מעבר לאחוות לוחמים".
במהלך שירותו הכיר את סיגל, חברתו בשלוש השנים האחרונות לחייו. תקופה ארוכה נמנעו השניים מלהתוודות על רגשותיהם. אט אט התפתחה אהבה גדולה שמצאה את ביטויה בעשרות המכתבים ששלח לה. "הנערה עם צמת הזהב, הנערה עם עיני הברק", כינה אותה באחד משיריו.
"יובל העניק לנו אושר ללא גבול", אומרת חיה אמו, "וכעת לא נותר לנו אלא לחיות עם הזכרונות היפים".

(כתבת זכרון שהתפרסמה לזכרו של יובל ז"ל בעיתון מעריב, ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל 29.4.04 - במלאת 22 שנים למותו)