טוראי יובל הראל ז"ל

קורות חיים

בן חיה ויוסף, נולד ביום ד' בטבת תשכ"ג (30.12.1962) בירושלים ולמד בבית-הספר היסודי על-שם זלמן ארן. המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "אורט נביאים", במגמת אדריכלות. בכל שנות לימודיו צוין לשבח כתלמיד מעולה וכאדם מיוחד. הוא זכה בפרסים רבים על עבודותיו המצויינות בנושאי אדריכלות ושרטוט-בניין, והוענקו לו תעודות על הצטיינותו הכללית בלימודים.

אפשר לתארו, על דרך החיוב, כנער "שידו בכל": הוא שקד על לימודיו והתעמק בכל נושא שנלמד בכיתה. בחידונים שנערכו בבית-הספר ונסבו על נושאים כמו הגליל והגולן, הנגב והערבה - היה תמיד ראשון הפותרים. חיבוריו בבחינות הגמר בהבעה דנו בציונות ובתפקידו של כל אדם בארץ ושיקפו נאמנה את דעותיו הנחרצות לגבי תופעת הירידה. בעניין זה היה נוהג לומר: "יש לנו ארץ כה יפה, אני לא יודע אם כל היורדים האלה אי-פעם הסתובבו בעולם וראו איזה ארץ הם מפסידים, מה הם עוזבים מאחור". הוא לא השלים עם הירידה והיה מוכן אפילו לריב עם מי שהכריז על כוונתו לעזוב את הארץ.

יובל היה בוגר מכפי גילו, נחרץ בדעותיו, "תולעת ספרים" וידען בתחומים שונים. יחד עם זאת היה נער שנהנה ממסיבות, משירים ישראליים, מטיולים ברחבי הארץ, מצילום ומסתם השתובבות. היה יפה-תואר ויפה-נפש, ותמיד עמד במרכז העניינים: היה חבר במועצת התלמידים, כותב העלונים ומחבר השירים לחגיגות ולמסיבות בבית ספרו, אחראי לציורים ולעבודות האומנות שקישטו את כותלי בית-הספר, בדחן שידע תמיד להצחיק ולשמח את חבריו לכיתה, מרצה בענייני דת, מוסר, ארץ-ישראל ועם ישראל, בשיעורי החברה. עם זאת נהג בצניעות, בלי להתפאר בהישגיו השונים, הוא התנהג בטבעיות ומתוך הכרה פנימית בחובה המוטלת עליו. כך חונך בביתו - לאהבת הארץ והעם, לאהבת האדם, להגשמה ולעשייה.

את שעות הפנאי הקדיש להדרכה בתנועת "המחנות העולים", שאליה השתייך מגיל שלוש-עשרה. במסגרת זו התארגנו חברים רבים ליציאה לגרעיני נח"ל, ויובל, שהיה מזכיר הגרעין, נמנה עם חברי "לוחמיתן": שם הגרעין המורכב מראשי-התיבות של שמות המקומות שמהם הגיעו החברים לוחמי-הגיטאות, מוצקין, ירושלים, תל-אביב ונוה שאנן.

במהלך פעילותו בתנועה התאהב יובל בסיגל שהיתה גם היא חברת גרעין. הוא היה אז תלמיד כיתה י"א, שלפניו בחינות הבגרות, ויובל חשש שמא הקשר הזה יפגע בלימודים. לאחר ששוחח עם המחנכת שלו, שהרגיעה אותו, דיבר גם עם הוריו. דוגמה זו ממחישה את הקירבה שחש כלפי הוריו. למעשה, גם במישור המשפחתי בלט בו יחודו, שכן הוריו היו לו כחברים ואף הוא היה להם חבר. היו ביניהם שיחות-נפש, דיונים והתייעצויות הדדיות, וכך גם עם אחיו הצעיר. אהבה וחום שררו בין בני המשפחה.

יובל היה בוגר גם באהבתו. נראה כי נמנה עם יחידי הסגולה, שניחנו בכישרון לאהוב, להתרגש מאהבה ולבטאה במעשים ובמילים. אהבתו לחברתו, להוריו ולחבריו הייתה כנה, עמוקה וללא סייגים.

יובל גויס לצה"ל במחצית ינואר 1981 והתנדב לשרת בנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות ותקופת ההכשרה של הגרעין בקיבוץ אלרום, נשלח למשימות של ביטחון שוטף. גם במסגרת הצבאית בלטה לעין כל דמותו המיוחדת והוא השכיל לרקום קשרי ריעות אמיתיים עם חברים ליחידה וגם עם מפקדים.

בזמן מלחמת שלום הגליל ניהל יומן ותיעד במילים ובתצלומים את כל האירועים והפעולות שבהם נטל חלק. ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982) נפל יובל בקרב בלבנון והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח.

יותר מכל המאמרים והראיונות שהתפרסמו בעיתונים ושודרו ברדיו, היטיב לתארו אביו: "ליובל אלוהים נתן כל מה שהוא יכול היה לתת לאדם. היה חכם, היה עניו, ברוך כשרונות, מארגן מעולה ופיקח. רק חיים הוא לא נתן לו".

ועוד כתב האב לבנו: "היית לי הטוב שברעי. אושרי לא ידע גבול כשהיית מגיע לחופשה. היינו לובשים אז בגדים זהים ויורדים העירה לקניות ולסידורים. התגאיתי בך על היותך נח"לאי בן נח"לאי ונהניתי מכל רגע במחיצתך. שררה בינינו הרגשת שלמות. היית בן נאמן. אהבת את הבית ולא חסכת מאמץ ליצור קשר מתמיד עמנו. החיים חננו אותך בהרבה דברים טובים, ואתה, בדרכך המיוחדת, ידעת להעביר דברים אלה גם לאחרים".

בני משפחתו של יובל הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברים של בני משפחה, חברים, מפקדים ומורים על דמותו המיוחדת, וכן מכתבים ששלח יובל להוריו ולחברתו, חיבורים שכתב ותצלומים של עבודות האמנות שלו.