תפריט נגישות

סגן שמחה טאו ז"ל

שמחה טאו
בן 21 בנפלו
בן קלרה ויעקב
נולד בחיפה
בי"ד בשבט תשי"ג, 30/1/1953
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד "הבוקעים הראשון" (51)
התגייס ב-אוגוסט 1971
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ה בניסן תשל"ד, 17/4/1974
במלחמת ההתשה
מקום נפילה: תל ענתר
באזור רמת הגולן
מקום קבורה: חיפה
אזור: ב, חלקה: 02, שורה: 04, קבר: 03.
הותיר: הורים ואח

קורות חיים

בן קלרה ויעקב, נולד בי"ד בשבט תשי"ג (30.1.1953) בחיפה. הוא למד בביה"ס היסודי "אליאנס" שבחיפה, עד שמשפחתו העתיקה את מקום מגוריה לחולון, שם המשיך בבי"ס "שנקר". אח"כ עבר ללמוד בביה"ס להנדסאים שליד אוניברסיטת תל-אביב, וסיים במגמה הביולוגית-ריאלית.

שמחה הצטיין בלימודיו, היה חרוץ ושקדן, והקדיש את מירב זמנו להתעמקות בפיסיקה, האהובה עליו ביותר.

מדבריו: "אני אישית חש רצון עז ללמוד ולדעת. איני יכול להסביר תופעה זו, אך אני רוצה להעמיק ולהבין כמה שיותר. אוהב אני מאד את הפיסיקה המסבירה את תופעות הטבע למיניהן. כל שנותר לך, הוא להבין את התופעה ששמה אדם, ולזווגה עם הפיסיקה והרי לך פתרון חלק גדול מבעיות העולם. היש לך דבר יפה יותר מהבנת הטבע ומסתרי האדם? היש מיזוג מעניין יותר?"

היתה לו סקרנות בלתי נדלית להבנת תופעות הטבע, ושאף לרדת לחקר רזי האדם. הוא היה רציני ומבריק, ולמרות גילו הצעיר הטרידוהו בעיות קיום מהותיות להן קיווה למצוא פתרונות. שמחה נחן בכושר מזהיר לנתוח, וככל שידע יותר, הבין כמה ארוכה עוד הדרך בה עליו ללכת.

בד בבד עם התמסרותו הרבה ללימודיו, מצא שמחה זמן לבלות בחברת בני-גילו, היה חבר טוב ומסור מאוד. הוא היה מעורה בחברה, ער למתרחש, פעיל, אהב להשתתף בדיונים ובוויכוחים ושפע חידודי לשון. אך מעל הכל הוא היה אינטלקטואל אמיתי ולכן מיעט יחסית לצאת לבילויים ולהתפתות למשוגות גיל הנעורים. "רבים שואלים אותי" אמר "מדוע אינך יוצא יותר לבלות? ובכל פעם אני מסביר מחדש שיש האוהבים בילויים, ואחרים - לימודים..."

שמחה היה רגיש וקשוב לרחשי-לב זולתו, שאף להבינם, לעזור ולהקל על קשייהם של הסובבים אותו. באחד ממכתביו אל דוד-אביו כתב: "לדוד יוסף שלום רב, היום נודע לי שדודה פאני נפטרה, ואין מלים בפי לנחמך. אני מבין שהדבר בא עליך בהפתעה, כי היא היתה חולה זמן רב. אני מקוה שתתגבר על הכאב, ותמשיך לנהל אורח חיים סדיר ותקין לטובתך שלך. אני מאוד מקווה שיצא לי לראותך בקרוב, חזק ואמץ..."

שמחה היה בן נאמן ומסור לאמו, קשור לאביו ורע דואג לאחיו הצעיר, רון. בתוך ערימת הגלויות והמכתבים שהצטברו אצל אביו, בולטת הגלויה שנכתבה על ידו ערב צאתו לקרב על החרמון (שם נפצע), בה כתב: "לאבא שלום רב, שמחתי לקבל גלויתך בה אתה מעודד אותי בזמנים הקשים הללו... היום אני עומד בפני קרב שלדעתי יהיה קשה, ואיני יודע מה תהיינה תוצאותיו. איך שלא יהיה, אם יקרה לי משהו, אני מקוה שתשמור על אמא ועל רון כתמיד".

במכתב האחרון שהפקיד עבור המשפחה, כתב: "אין ספק שאני חייב תודה לאנשים רבים מאוד ובראש ובראשונה שלדעתי היא האם. שדאגה לילדיה, טפחה אותם ודאגה לכל מחסורם הכינה לי את המאכלים שאהבתי, והשתדלה להלבישני בצורה הולמת, כשאני מתעקש להיות 'שלומפר'. אני חייב להתוודות שאהבתי אותך מאוד".

ובאותו מכתב, על אחיו כתב רון: "האמת היא שאהבתי אותך מאוד וכל החבטות שחטפת ממני היו בגלל שהרגזת אותי בהתנהגותך, בהיותך צעיר. אני יודע שהיום אתה שקול יותר, מתנהג בצורה בוגרת יותר. דאג שחייה של אמא לא יהיו מלווים מתח, השתדל להקל עליה ובעתיד זכור את העבר ואת שעשתה למען שנינו. התנהג אליה באדיבות ואנא, השתדל ללמוד, כדי שתגיע להישגים ותמצא מקומך בחיים".

שמחה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971, והוצב לשרת בחטיבת גולני. למרות שלא היה מילטריסט היה בעל אידיאלים וחדור הכרת ערך השירות בצה"ל. הוא החליט שאם עליו לשרת את המדינה, כי אז בלב שלם, ובאופן מעולה, ואכן היה חייל מצטיין. הוא הצטיין כטירון, וכן בקורס מ"כים, הצטרף לסיירת, ולאחר שסיים בהצטיינות קורס קצינים הוצע לו להדריך צוערים. שמחה לא נעתר להצעה, אלא ביקש להצטרף ליחידה מבצעית, כי שם יוכל לתרום יותר. הוא הגיע לפלוגה כשהוא דורש מחייליו כפי שדרש מעצמו - את הכל! גם כשנתקל בחיילים שלא היו בעלי נכונות גבוהה כשלו, לא אמר נואש, ובסבלנות וביחס אנושי, אם כי גם ביד חזקה, הגיע עמם להישגים שאליהם שאף.

בחוות דעת עליו נאמר: "קצין נבון ואמיץ, בעל כושר מנהיגות וארגון, פעיל מאוד, בקי בכל המתרחש בפלוגה, ועושה מעל ומעבר לנדרש ממנו. אהוד מאוד ע"י מפקדיו ופקודיו".

ואילו הוא כתב על חייליו: "אהבתי את חיילי, יותר מסתם ידידות היו היחסים בינינו. תמיד התייעצו עמי בבעיותיהם האישיות ואפילו האינטימיות ביותר, ולא פעם פנו אלי בבקשה שאדרוש למענם לפני הסמ"פ. תמיד ראו בי קודם חבר ואח"כ מפקד. הם לא הססו לנוע אחרי בזמן הקרבות, גם כששלחתי חלק מהם לבצע איגוף שחייב חשיפת גופם לאש רצחנית".

כשפרצה מלחמת יום הכפורים יועדה יחידתו להשתתף בקרב על החרמון. במהלך הקרב נפגעו רבים וביניהם מפקדים, ושמחה היה זה אשר למעשה הוביל את יחידתו. הוא גילה אומץ לב ותושיה למופת, עד אשר נפצע מרסיס פגז בראשו, ופונה לבית החולים.

ימים ספורים לאחר החלמתו, כשנועד לעבור לבית-החלמה, שב ליחידתו מלא מרץ ונכונות וכתב לאביו: "היום חזרתי ליחידה שלי, כשאני נמצא בתהליך החלמה ומרגיש כבר די בסדר. אינני יכול לשכב, בעוד חברי לוחמים. אתה בודאי תבין זאת".

לאחר הקרב שמחה רואיין לתכנית רדיו ששודרה בגלי צה"ל, ובה תאר את מהלך הקרב ואת גבורתם העילאית של חייליו. עם תום המלחמה, בה נפלו ונפצעו רבים מחבריו, נקרו במוחו שאלות רבות וקשות. בין היתר, הביע לא פעם בשיחותיו הרבות עם אביו, את משאלתו לעבור לחיל שריון, כי שם יוכל לתרום יותר. לעומת זאת הוא יוכל לנסוע לארה"ב ולהגשים את הגדול שבחלומותיו הרבים: ללמוד פיסיקה בעזרת מלגת הלימודים שהוענקה לו. למרות כל לבטיו, שמר כל העת על מצב רוח מרומם, עודד את כולם והבטיח שיהיה עוד טוב.

בתקופת מלחמת ההתשה עם הסורים, אבטחה יחידתו את אחת הנקודות החשובות ביותר ברמת הגולן, את "תל-ענתר". מדי יום עמדו בהפגזות קשות והוא הזהיר חזור והזהר את חייליו שלא להמצא בחוץ ללא צורך; אולם הוא עצמו היה רוב הזמן אץ מעמדה למעמדה לודא שהכל כשורה כשהוא חשוף לאש האויב.

ביום כ"ה בניסן תשל"ד (17.4.1974) נפגע שמחה מפגז, בעת שליוה את יוסף האפרתי, שבא כחיל מילואים, להרצות בפני החיילים. יוסף נהרג במקום, ושמחה מת מפצעיו בדרך לבית החולים.

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבא בחיפה עיר הולדתו, אליה חלם לחזור פעם ולחיות בה. השאיר אחריו הורים ואח.

לימים נודע, כי ברבות מחופשותיו הקצרות קפץ לבקר אצל חבריו לנשק שנשארו בביה"ח, ואצל הורים שכולים של אלה שנפלו תחת פקודו בקרב על החרמון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו, יוד'קה: "תלינו תקוות רבות בשמחה כמפקד בגדוד. שמחה שסיים קורס קצינים לפני כשנה בלבד, הוכיח את עצמו כקצין וכמפקד מעולה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה."

משפחתו הוציאה חוברת לזכרו ובה מכתב ארוך שכתב שמחה ז"ל כשלושה חודשים לפני שנפל, ושאותו הפקיד בידי קצין השלישות של היחידה. מכתב זה פותח במילים: "לכולם שלום" ומסתיים במשפט: "חזקו ואמצו למען עתיד טוב יותר". המכתב מהווה תעודה אנושית מופלאה של אדם נפלא שחושו ניבא לו את קיצו הקרב. המכתב מהווה מעין חשבון נפש של נער שהתבגר לפתע והביט על העולם בעיניים פקוחת ונבונות. חלק מהקטעים שצוטטו לעיל, הם מתוך מכתב זה.



בניית אתרים: