סמל שאול דביקו ז"ל

קורות חיים

בן יעקב ורוחמה, נולד ביום א' בטבת תשי"א (10.12.1950) בקזבלנקה שבמרוקו. שאול היה בן למשפחה בת חמש נפשות; לשאול אחות גדולה ממנו בשנתיים, אשר היה לה חבר בנפש, ואחות הקטנה ממנו בחמש שנים ולה היה כמגן, עוזר ומקשיב. שאול היה אור לאביו ולאמו משפחתו עלתה ארצה בשנת 1958.

חונך בבית-ספר דתי ישורון ובתיכון דתי יבנה בחולון, והיה תלמיד מצטיין לכל אורך שנות לימודיו. שאול היה מאוד מקובל חברתית ותמיד נהג סנגוריה לחבריו.

בראשית נובמבר 1969, גויס לצה"ל התנדב לשרת בחיל הרפואה כחובש. שאול התעתד ללמוד רפואה לאחר שחרורו מצה"ל.

לזכרו של שאול, כתבו מכיריו: "תמיד צעיר ורענן, הוא מדבר לאיטו, בונה משפטים בשים לב בזהירות כמו של מי שהמילה יקרה לו. למודים ותפילה היו שגרה של חייו הקצרים. לשאול היתה בגרות נפשית מעורבת בתום ילדות, הוא ראה את עצמו וסביבתו בעין בקורתית וכנה ורצה לתקן את הפגום בהתלהבות שהייתה לפעמים נאיבית".

"הכרנו את שאול בהיותו חובש קרבי, החיילים אהבו להיות במחיצתו, בכל עת תמיד היה כעזר כנגדם, עודד אותם במילה טובה וטיפל בהם במירב המסירות. תמיד מסור לעבודתו והקדיש לה אף מזמנו הפרטי עד שעות מאוחרות של הלילה. מפקדיו תמיד נתנו בו אמון מלא ועבודתו התבצעה בדייקנות, ביעילות ובאחריות אין קץ". "בייחוד זכורה לנו אמונתו בה נהג ללא סייג. בכל דרכיו נהג לשים את מבטחו באל. בייחוד זכור לנו שכאשר היה תורו לצאת לסיור או לכל תפקיד בשעות המוקדמות של הבוקר, היה תמיד מבקש השכמה מוקדמת כדי שיוכל להספיק להתפלל טרם הסיור".

"בעת הפגזות לא נרתע מלהגיש עזרה לחייל עד לאותו יום, בו חש להגיש סעד לחייל פצוע, מחוץ למעוז, בשטח חשוף ובעצמו כרע ונפל מכדור צלף".

במכתביו כתב שאול: "... הנוף האקזוטי ממול, של ערי סואץ הוא מושך מאוד בגווניותו, חבל שאין שלום ושניתן היה לחזות ולחוש בו מקרוב", "...ספרו לי מה שלומה של אמא, האם אתם מצליחים להרגיע אותה? אני חושש, שעיניה שקעו במספר סנטימטרים. ספרו לה שאיני מרגיש שום מתח וכבר התרגלתי לחיי השגרה במקום".

"...הייתי מאוד רוצה שתשלחו לי כיפה וציצית קטנה. זה יוסיף לי עידוד רב, אני מתפלל כל יום אך קשה לי מאוד להתרכז". "...במקום הזה ניתן להבין את ערכם של החיים ושכל דבר אחר הוא שולי בלבד".

"...תרמו למקום כל שהוא 10 ל"י מחשבוני לצדקה. קורים פה ניסים, שאני מרגיש שיד ההשגחה בדבר".

"...כחייל, חייב אני מה שמחייב את כל החיילים. כדתי, מחייב אותי מה שהתורה מחייבת אין חובה מבטלת חובה".

ביום כ"ח באייר תש"ל (3 ביוני, 1970), נפל במעוז ליד קנטרה, על גדות התעלה, מכדור של צלף אוייב, שעה שהגיש עזרה לפצוע וחשף עצמו לאש האוייב. הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית שאול.

לזכרו, תרמה משפחתו ספר תורה על שמו לבית כנסת בבסיס שעל גבול הלבנון. גם אלוף פיקוד דרום שהיה במקרה במקום, ספד לזכרו. המשפחה ראתה זאת כמעין אות לסגירת המעגל.