סמ"ר אברהם עג'מי ז"ל

קורות חיים

בן אבלין וששון. אברהם נולד בישראל ביום י"ח בתמוז תשכ"ז (26.7.1967). הוא גדל והתחנך ביישוב אזור.





בשנת 1985 אברהם התגייס לצה"ל, לחיל התותחנים. הוא החל את שירותו בבית הספר לתותחנות שדה, עבר טירונות ואימון מתקדם ובתום ההכשרה שובץ בסוללה א' בגדוד רשף, שירת כלוחם ובהמשך כסמל מחלקה.





חבריו של אברהם תיארו אותו כאדם אהוב על הכול, חייל חזק פיזית ויחד עם זאת עדין בנפשו. אדם רציני ויסודי אשר נעים ומהנה היה לשהות בחברתו, איש של אנשים וחבר אמיתי.





דרור ליפשיץ, מפקדו של אברהם בסוללה, סיפר: "הוא היה איש מיוחד מאוד עם המון עוצמה שתמיד חייך. כשאומרים 'טוב לב' זו לא קלישאה, כי הוא תמיד היה עוזר לכולם. הוא היה כל השנים בגדוד ורצה להיות עם החבר'ה, להחזיק את הפגזים בידיים ולזרוק אותם לתותח. זו העבודה הכי קשה שיש, והוא מעולם לא התלונן ואמר לא. כמפקד, אתה רוצה אנשים כאלה לידך ... אברהם היה העוזר האישי שלי והוא עשה את זה בצורה הכי מופלאה שיש. היה לו לב שלא נשבר. אני זוכר שפעם ניסינו לחנך אותו ואמרנו לו להוריד את החיוך מהפנים והוא אמר 'בסדר', אבל אחר כך חזר עם חיוך ואמר 'אני לא מסוגל להוריד את זה'. הבנו שלעולם לא נצליח לעשות שני דברים: לגרום לו לשים את החולצה במכנסיים ולגרום לו להפסיק לחייך".





סיפר חברו של אברהם ליחידה, יגאל בן ארי: "היית בחור צעיר וחזק בעל קול רועם, שזעקתו 'מטרת סוללה' הייתה נשמעת בכל הגדוד. טוב לב במיוחד, מלא מוטיבציה ואף פעם לא מסרב לכל משימה בסוללה. היית מספר ארבע בצוות התותח, שתפקידו היה טוען ירי, שזה שם יפה למי שעושה את העבודה הקשה ביותר: להרים פגזים של יותר מארבעים קילו, ארבעה בדקה, להכניס לתותח, להכניס חומר נפץ ולמשוך את המושכה לפי פקודה. זה התפקיד הקשה בצוות, ולא היה ספק שהיית המתאים לתפקיד".





רחל, הפקידה הפלוגתית בסוללת התותחנים, סיפרה על אברהם: "הספקתי להכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת איזה אדם היית ... אני זוכרת מקרה אחד שקרה לי: עלינו לאוטובוס מקריית שמונה למוצב, ונחיל דבורים הגיע אליי. אברהם הוריד את המעיל ועטף אותי כדי שלא יעקצו אותי ורץ איתי לתוך המוצב".





בחודש יוני 1982 החלה מלחמת לבנון הראשונה. אחרי המבצע הראשוני נותר צה"ל בשטח לבנון עוד שנים רבות, וגם יחידתו של אברהם נשלחה לפעילות שם.





בשנת 1987, בעת פעילות מבצעית במרג' עיון שבדרום לבנון, השתתפה יחידתו של אברהם בירי ארטילרי לעבר מטרות אויב וחיפוי לכוח סיירת מטכ״ל. אברהם תפעל תותח שנתקל במעצור והוביל לפליטת פגז, שגרם לפגיעת הסדן בראשו.





אברהם פונה משטח האש במצב אנוש לבית חולים רמב"ם בחיפה, אך הטיפול בו לא צלח, הוא נותר ללא יכולת תפקוד ויצירת קשר עם הסביבה ונדרש לטיפול ולהשגחה יומיומית.





הוריו של אברהם וכל בני המשפחה טיפלו בו במסירות מאז שנפצע. אביו נפטר בשנת 2001, אימו המשיכה לטפל בו עד מותה ב-2010 ומאז אחיו ואחותו המשיכו לטפל בו באופן קבוע ויומיומי במוסד "רעות" בתל אביב.





בשנת 2008 ארגנו חבריו של אברהם לפלוגה ביקור ותפילה בכותל, בהשתתפות אברהם על כיסא גלגלים.





סיפרו ראובן ומתוקה, אחיו ואחותו של אברהם: "אנו מורידים את הכובע בפני החברים שלו לסוללה. בכל יום עצמאות הם הגיעו לבקר אותו, התאספו סביבו, דיברו איתו, הוא לא היה מגיב, אבל אני יודעת שהוא היה שומע. ברגע שהיו קוראים לו, הוא פקח את העיניים. היה לו מבט חודר והוא קלט את האדם שעמד מולו. אין איך להסביר את זה, אבל הוא שידר חום ואהבה. כולם אהבו אותו".





סמל ראשון אברהם עג'מי נפטר ביום כ"ט בטבת תשע"ח (16.1.2018), לאחר שלושים ואחת שנים בהן נותר ללא יכולת תפקוד בסיסי. בן חמישים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחות בטקס צבאי מלא בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אח ואחות.





כתבה מתוקה, אחותו של אברהם: "אלוהים אוהב אותו. הוא סבל מספיק. ההורים שלנו מאושרים שהוא קיבל את הכבוד האחרון המגיע לו".





ספד לאברהם הרב מרדכי כהן, רב היחידה בזמן שירותו: "שילמת בבריאותך למען ביטחון ישראל – זאת מסירות נפש של כל החיים, כי מאז פציעתך חיית חיים חלקיים בלבד אחרי שנפצעת למען עם ישראל ... למען חללי מערכות ישראל שמסרו נפשם למען תקומת העם היהודי בארץ ישראל. אני מרשה לעצמי להגיד שאתה לא גיבור של רגע אחד, אתה גיבור של שלושים ואחת שנה".





אברהם מונצח באתר ההנצחה לזכר חללי חיל התותחנים בזיכרון יעקב.



ביישוב אזור הוקמה אנדרטה לזכר אברהם, ביוזמת המשפחה ובסיוע המועצה המקומית וחבריו לסוללה. היא ניצבת במדשאה שמול בית "יד לבנים" והספרייה העירונית, ניתן לראות תמונות ולקרוא עליה באתר "תמיד תותחן".