תפריט נגישות

רס"ל נועם מיכאל ברנע ז"ל

נועם ברנע
בן 21 בנפלו
בן עדה ואהרון
נולד בבלגיה - בריסל
בל' בסיון תשל"ז, 16/6/1977
התגורר בחולון
שרת בחיל הנדסה
יחידה: יהל"מ
התגייס ב-20.7.1995
נפל בפעילות מבצעית
בכ"ו בניסן תשנ"ט, 12/4/1999
מקום נפילה: בופור
באזור לבנון
מקום קבורה: חולון
הותיר: הורים, אחות - דנה ואח - אלון

קורות חיים

נועם נולד בבריסל שבבלגיה ב- 16 ביוני 1977. באותה עת שהינו בבירת אירופה בשליחות ציבורית. נועם היה ילד נפלא מן היום שבו פקח לראשונה את עיניו. חייכני ויפהפה, כאילו אמר לנו: "הנה המתנה המופלאה ביותר ששליחותכם באירופה העניקה לכם…".



ב- 19 בנובמבר של אותה שנה, צפינו בטלוויזיה הבלגית את אנואר סאדת, נשיא מצרים, יורד מכבש המטוס בנמל התעופה בן-גוריון. הבלתי אפשרי התחולל נגד עינינו. נשמעו פעמי השלום הנכסף. הרמנו כוסיות לחיים והצהלה היתה גדולה. ילדינו לא יידעו עוד מלחמה. כך קיווינו…



ביולי 78 חזרנו ארצה. בארץ הרגיש נועם מיד בבית. "ילד שמש" - קראה לו עדה כביטוי לאנרגיה והאור שהכניס לחיינו. המשפחה טיילה הרבה בארץ עם החברה להגנת הטבע ובאופן עצמאי, ונועם היה תאב טיולים. מתבונן בעניין עצום על כל פרח ולטאה, מסתער על כל גבעה "כדי להגיע ראשון" וגורם לנו, להורים, דפיקות לב וקוצר נשימה כשלא יכלנו להדביק את הקצב.

זכור לי טיול בערוצי הגליל העליון, כשהמדריך תיאר לחברי הקבוצה את תכונות העצים - האלון המצוי, הדולב והקיסוס ומה מקור האודם של הקטלב… ונועם, אז ילדון בן שלוש וחצי ביקש גם הוא להגיד משהו על עץ. כולם השתתקו, ואז הוא דקלם את שירה הנפלא של דתיה בן דור "איך זה להיות עץ…?" מן ההתחלה ועד לסוף. כמה נפעמים וגאים היינו בילדון המופלא עם החיוך המבויש והעיניים החכמות קוטף מחיאות כפיים סוערות מכל הנוכחים…



בשנת 1983 הוא התקבל ברוב הדר לכיתה א' בבית ספר "סירקין" בחולון. הוא היה ילד מפותח מכפי גילו. נועם לומד במהירות ומשתלט ללא קושי על החומר. ההפסקות היו משחררות את האנרגיה שאצר בכיתה, ולא היו מריבה והתגוששות בבית הספר שהוא לא היה מעורב בהן. "מתחת לכל ערמת ילדים בחצר ישנו נועם", הייתה מספרת לנו המורה. "הוא במרכז של כל אירוע. שובבותו לא יודעת גבול. הילדון שלכם הופך להיות מנהיג כנופייה. אני מציעה לכם להעבירו לכיתת מחוננים…". הצעה זו לא הלהיבה אותנו. עדה ואני היינו חדורים הכרה חברתית והתנגדנו לאליטיזם גנדרני.

כששוב עלה הרעיון בהיות נועם בכיתה ב', דחינו אותו בשנית. אבל, החברה הישראלית הפכה את ערך ה"מצוינות" לדומיננטי וכיתות המחוננים יצרו מסגרות לקליטת ילדים נבונים ושובבים. לבסוף נענינו ללחץ, ונועם - נוחת נחיתה רכה בכיתת המחוננים של בית ספר "א.ד. גורדון". כאן הוא לומד שיטות לעבודה עצמית, דרכי מחשבה, עצמאות אינטלקטואלית. כלים להמשך הדרך. הוא משתתף בחוגים שונים - שח, טניס, כתיבה יוצרת, ספורט.

עם סיום הלימודים בבי"ס גורדון, הוא מתחיל את לימודיו בבית הספר התיכון על שם אילון.



נועם חי את חייו באינטנסיביות עצומה. בית הספר, תנועת הצופים, טיולים, ים, סנפלינג, הידידים והידידות. הוא התפתח לעלם חמודות. בחור יפהפה עם אנרגיות עצומות, עם תאווה גדולה לחיים וחושים חדים כתער לכל דבר לא צודק וראוי לתיקון. פיו כלבו, והוא אינו חוסך את שבט לשונו מכל מי שעושה דבר מה לא ישר או נבזי. לנועם גם פן אחר - חמלה ורגישות לנזקקים ולבעלי חיים. קשישי השכונה מציינים בחיבה את הבחור החייכני שתמיד מוכן להושיט עזרה.



בבית חיים בדריכות רבה את המציאות הפוליטית הסובבת. כל ידיעה הפורצת מן התקשורת זוכה להתייחסות ולהערכה, ולא מעט ידיעות מגייסות את ההורים: בני המשפחה מוצאים עצמם משתתפים בהפגנות למען השלום ולמען פשרה ודו-קיום. בפרץ החיים של נועם יש גם מקום מכובד לביטויים הללו. הוא מדריך בצופים ונוקט עמדה בבית הספר. מתווכח ולא מוותר. בגיל 16 הוא נבחר להשתתף כחבר במשלחת "שגרירים צעירים" ישראלים, ביוזמת משרד החוץ ומשרד החינוך. במשך ששה שבועות הוא מופיע בעשרות בתי ספר בדרום-מערב ארה"ב, מספר על ישראל ועל המשמעות של להיות צעיר בישראל. מה פירוש ההמתנה הדרוכה לשירות בצה"ל. בני נוער אמריקנים תוהים מול תופעת בני נוער ישראלים הממתינים בקוצר רוח לשירות הצבאי. העיתונות המקומית מציינת עובדה זו בהתפעלות ומצטטת את דבריו של נועם.



בחזרה בארץ, לאחר החוויה העזה והמרתקת, חוזר נועם ל"שיגרה" שלו. בדילוגים הוא נבחן לבגרות, אינו מוותר למרות הניתוק של שבועות מן החומר. הוא מחליט לגשת בכיתה י"א למרבית בחינות הבגרות ורובן, ב- 5 נקודות. הוא מגלה שוב ושוב יכולת יוצאת מן הכלל להתמקד ולהתעמק. הוא נבחן למרות שייעצו לו "המתן, מה בוער לך…?". לנועם אין זמן. כאילו יודע שחייו ניתנו לו במשורה. הוא חייב לגמור פרק ולצעוד הלאה. בבית הספר הוא משאיר שובל של ידידויות וחיבה גדולה. חברים, חברות, מורים, מורות, מנהל בית הספר.



הגיוס.

נועם מתנדב לקורס טייס, בעקבות אחיו הגדול. נפסל אחרי ה"צ'קים". לא מוכן לבלות את שארית ימיו בצה"ל ב"יחידה משנית". אחיו מגיע ליחידה לסילוק פצצות. נועם שם לו כיעד להגיע גם הוא ליחידה היוקרתית. בדרך חתחתים הוא מגיע לקורס, לא לפני שהוא מסיים למעשה אחד מקורסי ההכשרה הקשים ביותר של צה"ל לאחת מיחידות העילית שלו. הוא הופך להיות לוחם ביחידה לסילוק פצצות. גאוותו אינה יודעת גבול. הוא חדור מוטיבציה. משקלו ויוקרתו ביחידה מטפסים עם הזמן. העליות ללבנון הופכות להיות תכופות ומסוכנות יותר. פרקי הזמן בין עלייה לעלייה מתקצרים. הסכנה מוחשית. וברקע, הבית, ההורים הלחוצים עד אימה מן המידע המרומז על הסכנות האורבות בדרום לבנון. האם, אכולת דאגות, רדופה חלומות וביעותים המסתיימים כולם במותה היא, מתחננת: "נועם, מספיק! את שלך כבר עשית. איש מאתנו אינו חושב כי השהות שלנו בדרום לבנון מחויבת המציאות. אולי תסרב הפעם לעלות…?". אך נועם וכולנו יודעים כי לתחינה הזו אין סיכוי להיענות. תשובותיו צפויות, ברורות ואינן משאירות מקום לערעור: "חינכתם אותנו להתנדבות ולאמירת אמת. איך אסתכל על עצמי אם עכשיו איסוג? מה, אני אפקיר את החברים, שהם מעטים כל כך בזמן הזה…? לא בא בחשבון!"



החופשות הולכות ומתקצרות. אנו רואים לנגד עינינו את הדלת הנפתחת לרווחה ובוהק לו החיוך התמידי של נועם. הפתקאות עם הודעות טלפוניות של החברים והחברות נערמות וממתינות ללוחם. לנחיתות בבית היתה תבנית ידועה. נועם מגיע, זורק את התרמיל, מסתיר את הנשק, "טורף" את האוכל שעדה הכינה לקראת בואו של התכשיט, ומייד רץ לחוף הים, לשחק כדורעף עם החברים, להתמסר קצת לתחושת חוסר הדאגה של מרכז הארץ. בכל חופשה כזו, הוא שוקק, מתרוצץ כאחוז תזזית. לא נח לרגע. "מה, אני אבזבז את החופשה על מנוחה…?"



וביום ראשון, החזרה ליחידה ולדאגות החמורות על המצב המתדרדר. "מה שקורה שם זה ש'למעלה' לא יודעים מספיק מה מתחולל בשטח. עוד מישהו ייהרג…". בפסח הגיע הביתה לחופשה קצרה. צה"ל איפשר לו להשתתף בקורס של עשרה ימים להכנה למבחן הפסיכומטרי, (שתוצאותיו המעולות יגיעו הביתה שבועיים אחר נפילתו…). נועם מכין עצמו לקפיצה הגדולה אחרי סיום השירות בצה"ל. הוא החל כבר "לחשוב ברצינות" על רעיון הטיול הגדול בעולם, ולאחר מכן, לימודים באוניברסיטה. במשך שירות הקבע הקצר הצליח לחסוך קצת כסף. מיד בתום השירות ציפתה לו עבודה קצרה ומכניסה כמאבטח של קבוצה ישראלית באחד מאיי יוון. עיניו נצצו לקראת הקיץ הנפלא ביותר בחייו.



העלייה האחרונה ללבנון.

"אבא, תשאיל לי את מצלמת הזום. יש כמה מקומות בצפון שאני רוצה לזכור. ביליתי שם שעות נהדרות עם החברים". כולנו חשים אי נוחות. לא אוהבים פרידות מן הסוג הזה. למה לפתוח פה לשטן…? עדה עושה מאמץ נואש אחרון למנוע את העלייה ללבנון "מספיק! אתה לא חייב לעלות הפעם. בכלל, בחודש האחרון אתה פטור משירות בלבנון …?". נועם אכן לא צריך היה לעלות. הוא ביקש לעלות. צריך היה להחזיר את החוב לצה"ל שאיפשר לו את ההשתתפות בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי. "אני לא רוצה להישאר חייב!" אמר. ובכלל, הצוות שעמו עלה היה צעיר ולא מנוסה מספיק. נועם הרגיש חובה מוסרית לעלות אתו, ולקחת בעצמו את האחריות לפעילות המבצעית.

ביום חמישי בבוקר נפרדנו לשלום, כדרכנו, בחיבוק חזק ובנשיקה. באותו יום הוא עלה עם הצוות צפונה.

בשבת בילו נועם וחבריו באחת מפינות החמד של הירדן. זו היתה הדרך לגבש את רוח הצוות ולהוריד את המתח הגדול לקראת המשימה של יום שני המתקרב.



ערב יום השואה והגבורה. קרוב לשעה שמונה בערב חזרנו, ההורים, מביקור חולים אצל הסבתא הזקנה, אמה של עדה. הפעלנו את מכשיר הטלויזיה. מרחבת יד ושם החלו לשדר את הטכס הממלכתי לציון יום השואה והגבורה. פעמון הדלת צלצל. חוליית משרד הביטחון הגיעה להודיע את הבשורה המרה ששינתה את חיינו.



נועם נהרג בכ"ו בניסן התשנ"ט, 12/4/99, בשעה 16:29 ממטען שהפעיל החיזבאללה בקרבת הבופור, חמישה ימים לפני שחרורו משירות קבע בצה"ל. נועם התנדב ליטול על עצמו את הפיקוד על ביצוע המשימה. על דש חולצתו נמצא כפתור שאמו נתנה לו לפני היציאה: "לצאת בשלום מלבנון".

בניית אתרים: