קורות חיים
גד (גדי), בן פרידה ומשה, נולד ביום ט"ז באב ת"ש (20.8.1940) בקיבוץ רמת-רחל. הוא למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בחולון, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "קוגל" בחולון ובבית-הספר החקלאי "כדורי". בילדותו עברה משפחתו של גדי מרמת-רחל לירושלים ואחרי-כן עקרה לחולון. הוא היה ילד מסודר, אך כתלמיד לא הצטיין ביותר, שכן לא אהב ללמוד. אחרי שעשה שנה בבית-ספר תיכון בחולון, השיג את מבוקשו והועבר לבית-ספר חקלאי, שם למד רק את המינימום ההכרחי לפני בחינות. הוא אהב להתווכח שעות ארוכות על נושאים מנושאים שונים.
לעומת זאת הצטיין בעבודה המעשית, השקיע את כל מרצו בדיר, התמחה בכל הקשור בצאן ולא היה שני לו בידע מקצועי בתחום הזה. אחרי-כן עבד בפלחה והחל לרכב על סוסים. עוד בימי בית-הספר היסודי היה חבר פעיל ב"תנועה המאוחדת".
גדי (שכונה בפי כל "שומך") ידע לפתח קשרים אישיים עם אנשים שונים, ובימים שלמד בבית-הספר "כדורי" היו לו ידידים רבים בין התלמידים, בין המורים והמדריכים ואף בין תושבי הכפר הערבי השכן. בשנת הלימודים האחרונה שלו ב"כדורי" התארגן גרעין של בית-הספר, שעמד להשלים את קיבוץ נתיב-הל"ה. כך נוצר קשר בין גדי לקיבוץ והוא החל לבקר בו לעתים קרובות; כמחצית השנה לפני שגויס גר למעשה שם והתפתחה אצלו אהבה גדולה למשק.
גדי היה חובב בישול וידע להכין מיני תבשילים מיוחדים. הוא נהנה מאוד מהגינה שליד ביתו ואהב לטפחה. כמו כן אהב לשיר, לשתות ולהשתולל; והתלהבותו משירים רוסיים הייתה לשם דבר.
גדי היה טוב-הלב בהתגלמותו; הוא הבין את הזולת, נהנה לעזור, לשמח ולהחמיא והיה מליץ-יושר לכל אדם. מטבעו היה אופטימי מאוד והאמין באדם. לא היה דבר בלתי-אפשרי לגביו. הוא היה מתלהב מדברים, ידע לשמוח מכל הלב וכל אשר עשה, עשה בלב ונפש. היה לו חוש הומור והוא הרבה לצחוק ולהתלוצץ, אך לדברי חברו, כשהתווכח על דבר שהאמין בו, היה ממש מפחיד. הוא היה ישר עד מאוד, עשה את עבודתו במלוא האחריות והמסירות. והיה עובד שעות ארוכות ברצון ובשמחה... הוא האמין, שכאשר עובדים יש לעשות את המקסימום, אפילו בתנאים קשים. עם זאת היה נוח מאוד לעבוד עמו. תמיד היה לן זמן ותמיד נהג במין שלווה סטואית, ואפילו דיבר לאט. הוא היה עדין נפש ורגיש, אף-על-פי שהיה קפדן בענייני סדר ומשמעת, ובעיקר בשירותו בצבא.
מילדות היה קשור מאוד לאחיו הצעיר ממנו והם נהנו לשוחח זה עם זה ולבלות יחד. גדי אהב ילדים ולימים, כשנולדה בתו, הפך לאדם אחר; דבר לא היה חשוב בעיניו כמו בתו והוא לא פסק לדבר עליה ברוך ובאהבה.
גדי גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1959, וכחבר גרעין הוצב לנח"ל. לאחר שעשה של"ת בנתיב-הל"ה ולאחר הטירונות, השתלם בקורס מ"כים, בקורס מש"קי נ"ט ובקורס קציני חי"ר. לאחר שסיים את קורס הקצינים הושם לחיל הרגלים, עבר קורס צניחה והוצב כמפקד מחלקה בנח"ל. בתפקיד זה העריכו מפקדו כקצין טוב, שקדן וחרוץ. אחרי-כן היה עוזר מפקד פלוגת משקים, ובתפקיד זה צוין כנוח לבריות, נבון, מסור ומזדהה עם תפקידו.
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הועלה גדי לדרגת סגן והוצב לשירות מילואים בגדוד רגלים. כעבור כשנה ומחצה התנדב לשרות בצבא הקבע ומונה כממלא מקום מ"פ באותה יחידה. כעבור זמן הוטל עליו הפיקוד על היאחזות כרם שלום ואחרי-כן מונה שוב כמ"מ מפקד פלוגה בנח"ל.
אחרי שעבר הכשרה חינוכית לקצינים וקורס למפקדי פלוגות, מונה גדי למפקד היאחזות צור-נתן והועלה לדרגת סרן. הוא התייחס ברצינות רבה להתיישבות ולביטחון, אך לא החשיב את הצד הפורמלי שבצבא ובניירת לא מצא את ידיו ואת רגליו.
אחרי ששוחרר משירות הקבע, הועבר לחג"מ ונקבע כסגן מפקד חבל במפקדת גוש הר-טוב. ברבות הימים הושם לחי"מ ומונה למ"פ בגדוד. בתפקיד זה ראה בו מפקדו קצין מעולה, מפקד לדוגמה, אחראי ומסור, יעיל בעבודתו, שכל מפקד ממונה יכול להתברך בו. ומפקד אחר ציין שהוא רציני, שקדן, מהימן, מסור לפקודיו, ממושמע ונאמן ומשמש דוגמה אישית בהתנהגותו ובמעשיו.
בשנת 1966 חזר למשק ומשנת 1970 גויס לשנתיים למזכירות "המחנות העולים" בתל-אביב כגזבר ואיש- ארגון. למעשה הוא לבדו עבד במזכירות ונשא על כתפיו את פעילות התנועה, אף- על-פי שלא שאף לתפקיד זה. אחרי-כן חזר למשק ועבד בפלחה, בדיר ובנהיגה. באחרונה היה מדריך בכיתה של בית-הספר.
גדי ביקש לחזור לחיל הרגלים ובראשית 1973 אמנם מונה לסמ"פ בכיר בגדוד רגלים, ואחר-כן מונה למ"פ בגדוד. לדברי פקודיו היה יותר "אבא" ממפקד והיה מיישב סכסוכים על-ידי הסבר ושכנוע. עם היותו קפדן כבש את לב חייליו בעדינותו וברוך שבו.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עשה גדי בשירות מילואים כמפקד מעוז "אורקל" על גדות תעלת סואץ. מתחילת הקרבות יצא אל מחוץ למעוז כדי לנהל אותם ולחם באומץ-לב ובגבורה רבה. שעות אחדות לאחר שפרצה המלחמה, ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), כשהיה בתצפית על כוחות האויב, נפגע בהפגזה ארטילרית ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל.
השאיר אחריו אישה ובת, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.
קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, שכתבו בני המשפחה וחברים מבית-הספר, מהקיבוץ, מהתנועה ומהצבא.