יוסי היה חברי הראשון. הייתי בן 13.5 כשעברנו לגור בשכון החדש. בעודי עושה את צעדי התאקלמותי הראשונים, פגשתי בילד בן גילי, שחרחר, מחייך. הרגל של שתיקה, התוועדות ילדים ביישנית - וקשר ראשון נרקם בינינו.
הורינו התארגנו במקום החדש ושלחו אותנו לגן הפרטי. יחד צעדנו את הדרך הארוכה לגנון (תוך בלוי "דרכים חדשות", דרך השדה המרוחק, כדי לקטוף "חמציצים" ולהביא לאמא).
עברנו ל"גן פנינה" ושוב נסענו באוטובוס לבד (בלי עזרת מבוגרים), אבל יחד.
עת בית הספר הגיעה. נשלחנו לבית ספר נפרדים ולמדנו משמרות שונות. היינו נפגשים בתחנת האוטובוס בשכון כשיוסי חוזר הביתה ואני בדרכי לבית הספר - מקנא על שעבר יום לימודים נוסף ושלי רק מתחיל.
בערב הייינו נפגשים על הדשא, עם כל ה"שכונה", משחקים תופסת ומחבואים ומטפסים על עץ הצפצפה, והכל יחד.
בכתה ג' עברנו לבי"ס "הגליל", אשר אך נפתח בשכון. באנו משני בתי"ס שונים ושוב היינו יחד. ישבתי ליד יוסי, מציץ בקנאה במחברתו המסודרת, גדושת הציורים, בכתב ידו הקטן והעגול.
יחד אהבנו את ניצה הג'ינג'ית, מחכים ליד הבית כדי לזכות לצעוד איתה את הדרך לבית הספר.
יחד קבלנו עבודות להכין: פלקטים, עיתוני קיר, ציורים. נחום, שיוסי היה כרוך אחריו עד להערצה, היה יושב עימנו, בסבלנו אין קץ מיעץ היכן להדביק תמונה, איך לכתוב אות מסוימת, איך לצבוע.
שיא עבודתינו המשותפת היתה חנוכית העץ הגדולה של בית הספר. הבאנו את החומרים לביתו של יוסי (אמו של יוסי לא התלוננה אף פעם על "המהפכה" שעשינו לה תכופות) ויוסי בידי הזהב שלו, כשנחום ואני מייעצים, הקים חנוכיה שאף מפי המורה למלאכה נעתקו המלים כשראה את יפי מראה.
יחד התחלנו לנגן על אקורדיון והצטרפנו לתזמורת בית הספר.
יחד היינו יד ימינה של המורה לחקלאות כאחראים על השקיית גינת בית הספר (הזדמנות מצויינת "להפסיד" שעורים), כי איך יתכן שמישהו מאתנו יעשה דבר מה ללא חברו?
בכתה ז' עזבתי עם משפחתי את השכון לפ"ת כששתי משפחות מבטיחות לשמור על קשרים, ויוסי ואני מחליטים כי המרחק לא יהווה מכשול בחברותינו.
ואכן כך היה. בעזרת ביקורים הדדיים נשמר הקשר.
יוסי הלך לצבא ונראה היה טבעי כי ישרת בחיל התותחנים, החיל אותו חי מאז היותו ילד - מסיפורי אבא ומבקוריו בחיל.
כך גם הגיע יוסי לקורס המ"כים.
יוסי חזר שבת אחת ובתיה צלצלה להודיע כי הם באים לבקר. כשנודע ליוסי כי לאחי יש חזרת החליט כי לא יבוא הפעם מאחר ולא רצה להדבק "ולהפסיד מהקורס".
שבועיים אח"כ, במוצאי שבת, מכין מזוודתי לבוקר, שמעתי בחדשות השעה 12 על נפילת חייל צה"ל בצפון. יוסי טורביץ מת"א אמר הקריין, והשם טורביץ נשמע מוכר.
ממאן להאמין, מסביר אני להורי כי אמרו יוסף והרי אנו מכירים יוסי... יוסי...
למחרת לפנות בוקר, אנו ממהרים לנסוע לשכון בתקוה שאולי...
השכון קודר. אין צורך לשאול איש. פני האנשים מביעות את הבלתי נשאל. אין זה נתפס כי אבד הילד בעל החיוך הרחב וטוב הלב.
ממאנים להאמין אך יוסף הוא יוסי שלנו.
חברים רבים יש, אך חברי הראשון איננו.
יהי זכרך ברוך, יוסי.
מארל'ה.