אין מלים וקשה להעלות את דמותו של יוסי. יוסי הטוב בעל היופי והחן והחיוך שתמיד נח על שפתיו. תמיד היה מסור לחברים ואהוב על המורים.
במלחמת ששת הימים עזר בחלוקת הדואר בידעו ובהרגישו עד כמה זה חשוב למסור מכתבים מהחזית למשפחה, ובהזדמנות זו לראות אולי יש מכתב מאבא שלו. בשאר הימים עזר בחפירות ביפו. בקוצר רוח חיכה ליום החשוב בחייו - יום גיוסו להצ"ל. בבית היה שמח, כל המשפחה באה לברך את יוסי וכמובן גם המתנות הגיעו ויוסי היה מאושר.
בהתחלת הגיוס היה קצת קשה. תמיד עודדנו אותו והשתדלנו לעזור בחבילות של ממתקים טובים ובביקורים תכופים. עקבנו אחריו לכל מקום.
זכור לנו מקרה אחד בלילה אחד, פתאום התגעגענו ליוסי, החלטנו לנסוע ולחפש אותו, נסענו כשעה והגענו למקום חשוך ועזוב, שם התאמנו החיילים, רק האורות של המכונית שלנו האירו את השטח, ופתאום מאי שם ראינו את יוסי קרב אלינו בשמחה, כשהעיניים נצצו משמחה בראותו אותנו. כאשר שאלנו אותו, יוסי איך ידעת שאלו אנחנו, אז הוא ענה בחיוך, ברגע שראיתי אורות קרבים אז תיארתי לי שאלו אתם וכי מי יכול לבוא בשעה כזאת אם לא ההורים שלי?!
יוסי רצה להיות קצין, להמשיך במסורת של אביו, להיות קצין בחיל התותחנים, עבר מספר קורסים ומפקדו רצה להשאירו בבסיס לשם הדרכה, אבל יוסי לא רצה, הוא רצה להמשיך יחד עם כל החברה. עבר את המבחנים בהצלחה ונשלח לקורס, לא הספיק לגמור את הקורס ויצא למרדף חבלנים ומשם לא חזר. בן 19 היה כאשר הכדור הרצחני פגע בו ונלקח מאתנו, מבלי שהספיק לטעום טעם החיים וכל התכניות נופצו לרסיסים. מסור היה להורים ללא גבול. בכל מקרה ובכל הזדמנות כתב הביתה ותמיד רצה לדעת מה נשמע בבית ושההורים לא ידאגו, בקושי היה לוקח כסף מאתנו, מתוך כורח לקח. כזה עדין נפש היה. ביום שישי האחרון טלפן הביתה וסיפר בשמחה, אמא תכיני עוגה טובה אני בא ביום העצמאות הביתה. למחרת באותה שעה יוסי כבר לא היה בין החיים. ביום הזכרון לחללי צה"ל רצה להיות נוכח בטכס הזכרון בהר הרצל לדודו יוסף הי"ד אשר את שמו נשא ואשר נפל להגנת ירושלים במלחמת העצמאות וגם לזה לא זכה.
יוסי בנינו היקר והמסור תמיד יעמוד לנגד עיננו עם החיוך הנצחי, היופי והחן, הטוב והמסור למולדת, להורים, לחברים ולמשפחה. כזה היה וכזה ישאר בזכרוננו לעולמים.