כלה הקיץ, חלף השרב, הרוח נושבת פראית ועזה,
פוסעת אני בדרכי הרגילה,
נגררת יום יום לאיטי, אבלה,
באותה דרך עפר ריקה, שוממה.
דמעותי מלוחות, צורבות הן כאש,
לא תוכל הרוח דמעותי ליבש.
מתקרבת אני אט אט אל השער,
מעבר לשער - בבית הקברות
מבין העצים מלבינות מצבות,
אחת של בני יוסי, כולה חדשה.
חולף הזמן, ימים, שבועות
את בני משתוקקת אני לראות
צוארו הזקוף, בזרועי לחבק
לחיו השזופה ללטף ולנשק.
ניצבת אני, ממולי מצבה,
אבן שיש קרה, לבנה, דוממת,
לשוא דמעתך - זה דרכו של עולם,
הבן לא ישוב, לא יחזור לעולם.