י"ט באלול תש"ג
זה ימים אחדים אשר עזבנו את בבל ועלינו ארצה אחרי שבעים שנה בגלות. לבי דוי בראותי את חורבן הארץ, ארץ שוממה, אבלה.
יום יום הנני שואל את עצמי אותה שאלה בראותי את חורבן הארץ: מדוע לא נבנה בית מקדש שני? אבותינו חטאו לכן גלו ומתו, אבל אנחנו הדור הצעיר מה חטאינו ומה פשעינו?
איה אותם גבורי ישראל אשר מסרו את חייהם לתקומת ישראל וגדולתה? אך למה לנו לשאול איהם? נהיה אנחנו גבורי עמינו, נאזור אנו את מתנינו ונצא לקרב נגד המושלים. מדוע ימשלו בנו גויים, ויאמרו: איה אלוהיהם? ואנו נחריש? אך מצאתי נחמה לעצמי: אגדל מעט אז אמלא את חובתי. בינתיים יום יום בקומי בבוקר השכם אני ואבי יוצאים לשדה השומם לעבוד את עבודתנו. עדיין השדות שוממים, הגנים מלאים עשב פרוע, הבתים חרבים למחצה, והשמים קודרים.
בצרת בארץ, כל אדם משתדל לעבוד את עבודתו במהירות כדי לאכול כבר מזיעת אפו.
הימים חולפים, השנים עוברות, השדות כבר נתנו את פרים פרי עמל ידינו, הגנים משקים אותנו בריח נעים. הילד הקטן נהיה לגדול, השמים נהפכו ויהיו לתכלת, ואף אני גדלתי, הכל השתנה ואף הבטחת ה' התקימה, קמה המהפכה בעולם ישראל השתחרר ממושליו, דברי הנביא ועדודיו רחפו מעל לראשינו, בית המקדש השני נבנה. אבן על פני אבן, עד אשר נגמר היסוד התחילו שאר הבניות עד שבית המקדש כולו נבנה.
ומה רבה שמחתי שבא הדבר בלי שנצטרך במלחמה, ה', רב את ריבנו ועכשיו קבלו הגויים תשובה לשאלתם, איה אלוהיהם? אלוהינו מסביבינו ובתוכינו.
נבנו אז בארץ בתי ספר אשר בו למדנו ובילינו את רוב ילדותינו, בתי מוסד חשובים עזרה ליתומים אשר אבותיהם מתו בגלות וכו' התחילה התפתחות כללית בארץ-ישראל. ישראל שב לארצו, וכל איש כבר יושב תחת גפנו ותאנתו.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.