שאול בחייו,
עתה כשאני מביט לאחור הריני מביט בזעם,
זעם על עולם אכזר זה שמתעמר ביושביו
בלקחו מאתנו את האדם שסימל את התום ויושר הטוב והמטיב,
האדם שלא כעס וקילל, קיבל על גורלו,
וידע לקבל בשתיקה את אשר בא עליו.
גם את המוות קיבל כדבר מובן מאליו-
ללא טינה שהיא לאדון עולם
אפילו במלותיו האחרונות
יכולתי להבחין בין רגעי הזעזוע הנפשי שלו,
כי חיכה הוא לדבר זה.
והיה כאשר הייתי כועס עליו בשל מה בכך-
היה משיבני בחיוך תמים וילדותי-
שכיבה את אש הכעס בי עד שהייתי מייסר עצמי,
היאך יכול אני לכעוס על ברייה תמה.
עושה מלאכתו באמונה וחוזר כשחיוך שבע רצון שזור-
בעצב סמוי בו.
לא ימוש מזיכרוני המקרה שביקשתיו בלשון רפה-
להחליפני בתורנות מתוך אמונה-
שאתקל בסרוב עז, והנה,
הסכמה וחיוך של הענות מאירה בו.
חיל ורעדה אחזוני למראה הנער-
עט כנשר קל ישר למול מטר העופרת,
לחלץ פצוע ונפגע.
מוטל היה חסר ישע,
ספון היה הנער הדרת עוז ועלומים,
וממנה האציל על קרוביו.
ועתה למחשבה שניה נוכח אני לדעת
שלמעשה לא נשמעה מפי כל יצור שהוא,
קובל על שאול בין מפקד ובין טוראי,
חדורה היתה בכולם התודעה לכבד ולהוכיר
את כפילו של גבריאל,
האדם שנועד להיטיב,
אך ורק להיטיב!
כזה היה שאול בחייו
חברו ליחידה ומוקיר זכרו,
דוד ברכות.