במסגרת הקמת אתר הנצחה באינטרנט לכל הנופלים של משפחת בויאר, ביקשתי לכתוב מעט חוויות מהקשר שהיה לי עם דרור יפה ז"ל בוגר בית הספר והפנימייה, מחזור תשל"א.
אני עצמי בוגר מחזור תשל"א, ולכאורה אין הרבה קשר בין שני נערים הלומדים במחזורים שונים, אבל במקרה של דרורי ובגללו, נוצר קשר מיוחד בינינו.
בנוסף לכל תכונותיו, דרורי היה ספורטאי מצטיין בכל תחומי האתלטיקה הקלה, ויצא שאני כנציג המחזור שלי התחרתי בו בריצות 100 מ' ובקפיצה לרוחק ו-100 4X שליחים.
בכל התחרויות נוצחתי כי דרורי היה פשוט טוב יותר, ותמיד ראיתי את גבו בסיום המרוצים.
פעם אחת בלבד, הצלחתי להשיג אותו, היה זה בתחרות 100 4X, כשדרורי ואני היינו האחרונים "בשליחים", הוא מהמחזור שלו שהיו בכיתה י"ב ואני מכיתה י"א.
אחד שליחים מכתה י"ב הפיל את המקל, כך שאני קיבלתי את המקל כ-20 מ' לפני שדרורי קיבל אותו, וכך הצלחתי לסיים את המרוץ לפניו.
דרורי כעס על הקבוצה שלו, כי היה מאוד תחרותי, ומצויינות והצלחה גם במרוץ פנימי של הפנימייה היו חשובים לו, אבל מחוץ למסגרת הפנימייה ובית הספר היה דרורי חברי וידידותי ביותר.
כישצאנו לתחרויות מחוץ לבית הספר, דרורי תמיד דאג לי, לעיצה, הסבר והדרכה, וגם לנעלים ששאל ממכר שלו (למי היו אז נעלי ריצה?!), תמיד נסענו יחד וחזרנו יחד.
כשהגעתי לקורס טיס, דרורי היה כבר שנה ויותר בבית הספר לטיסה, וכשפגשתי אותו תמיד שאל אם הכל בסדר ואם אני צריך משהו, והיה לי ברור שכוונתו אמיתית ולא סתם מחווה מילולית.
בסוף הגיבוש שעברתי, ערכנו מסע קשה הקרוי כיום "מסע תג", ומי שעבר היה זכאי לענוד את תג הכתף של בית הספר לטיסה.
למזלו הרע של הקורס שלי לא היו תגי כתף באפסנאות, וכל אלה שעברו את המסע ולמעשה עברו את הגיבוש, והיו זכאים לשאת את התג - לא יכלו לענוד אותו.
באותו יום פגש אותי דרורי ושאל אם עברתי את הגיבוש, עניתי בחיוב, והוא הקשה - "אז למה אין לך תג", הסברתי שיש בעיה באפסנאות, ואז הוא פשוט הוריד את התג שלו, ונתן לי אותו.
כל מי שהיה בסיטואציה כזו של חייל צעיר, שיש לו זכות לתג והוא נושא אותו בגאווה אין סופית, ועוד תג משומש שיש לו יחוד וכבוד מיוחדים, מבין את המעשה של דרורי שקלט בדיוק את המצב, וללא היסוס גרם לי להיות גאה שאני נושא את תג בית הספר לטיסה, ושמח עוד יותר שיש לי חבר בוגר המשגיח ודואג לי.
בדומה, באחד מימי השישי שניתן היה לצאת הביתה, יצאתי עם קיטבג בלוי (למי היה אז תיק חיילים או תרמיל?!) ופגשתי את דרורי. הוא ראה את הקיטבג שלי, וללא מילים שלח אותי חזרה לאוהל, ונתן לי תיק ניווט שהיה לו כחניך מתקדם בקורס, וכך יצאתי הביתה כשיש לי תיק של פקח טייס מתקדם בעודני זוטר, ושוב נפוח מגאווה על החברות שיש לי עם פרח טייס מתקדם, שנוהג לדאוג ולעזור לי.
מקצת הדברים לעיל, באים רק להוסיף על דמותו של דרורי כספורטאי מצטיין וחייל מצטיין, ועל מה שניתן היום לכנות "רגישות", על כך שחש בבעיות כמו במקרה שלי, ופתר אותן מיידית, כשהוא נותן משלו וללא כל מחשבה או צפייה להחזר, אלא פשוט רצון לעזור ולעשות טוב למישהו שהיה קשור אליו, רק כי למדנו יחד בבויאר באותה מסגרת או התחרינו בספורט.
את הידיעה הקשה על נפילתו של דרורי, שמעתי רק לאחר המלחמה, משיחה כואבת עם פאני חברתו, וחלפה בי המחשבה על האמירה הכמעט הבנאלית, שאכן הטובים ביותר נופלים, וברור לי ולכל מי שזכה והכיר את דרורי כי לגביו האמירה הזו היתה נכונה ביותר.
אלי גיל (גול)
בוגר מחזור תשל"א