פעמים מספר לקחתי את העט לידי כדי לכתוב ולספר על דרור שלי. אולם תמיד נשמטה העט מידי הרועדות. האם באמת דרור שלי איננו? הייתכן הדבר? ואם באמת כך הדבר, איך ניתן לדבר על דרור כהיה ולא יהיה עוד?
אך חבריו הם שמאלצים אותי לכתוב ולספר מי ומה היה דרור. הם אומרים לי כי כל ההורים ששכלו את יקיריהם פותחים את דפי הזכרון לבניהם, אחרת הם אומרים נפגמת היריעה החושפת ומתארת את פרשת חייהם הקצרים שנגדעו בטרם עת. ואני עדיין מהרהרת במה לפתוח את סיפור חייו והנה הזכרונות מחזירים אותי אל נוף שנות ילדותו הראשונות.
דרור בא לאויר העולם ביום סגרירי וקר. היה זה ביום 11.1.52 בן רביעי בין ילדי, כאשר בוגרים ממנו הבכור חיים ז"ל, ותמר ויורם שיבדלו לחיים ארוכים. אהבה ומסירות מיוחדת היתה קיימת בין חיים ודרור, אהבה שנמשכה לאורך כל הדרך. ברצוני לעמוד על נקודה זו, על הרעות האחווה והמסירות ללא גבול ששררה בין שני בני אלה. וזה מה שנאמר: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".
אני מנסה לשחזר את שנות ילדותו הראשונות, שנים שאבא היה בחיים, שני שבילה בגן הילדים. דרור היה בין הנבחרים והאהובים הן על הגננת והן על הילדים בני גילו. רבים ומגוונים היו כינויי החיבה שלו, הגננת העריצה אותו על סגנונו העשיר, על עוצמת דמיונו ובעיקר על מחשבתו המהירה והחלטותיו המהירות והנכונות במקום שצריך להחליט. לא אשכח זאת כאשר פעם הלכתי להחזיר אותו הביתה קראה לי הגננת שהיו יחסים מאד לבביים בינינו, ואולי בזכותו של דרור, ואמרה: "חכי, יש לי חדשות בשבילך, את אולי לא יודעת באיזה אוצר התברכת, היום כאשר הגשנו את ארוחת 10 כאשר הגיעה העוזרת שלי עם מגש הפרוסות התחילו הילדים לחטוף כאילו הילדים לא ראו אוכל אי פעם. אני רציתי להפסיק את ההתפרעות הזו ולא נתתי להם לקחת. שאלתי אותם שאלה: "ילדים, מה זה חזיר לפי דעתכם?" ואז הילדים התחילו כל אחד להסביר מה זה חזיר, כל ילד לפי הבנתו. אחד אמר שזה עוף גדול, אחד - חיה טורפת, והיו גם שלא ידעו מה זה חזיר. אז קם דרור ובקש רשות להסביר לפי הבנתו, וכך אמר: "רבקה, חזיר זה לא חיה וזה לא עוף, חזיר זה מי שיש לו בפה וביד וחוטף עוד מהמגש". אז כל הילדים שהיו להם פרוסות ביד החזירו אותן למגש. וכך דרור עשה את מלאכתי.
"את לא יודעת יש לילד נשמה של מלאך וכושר מנהיגות יוצא מגדר הרגיל והוא עוד כל כך צעיר, עתיד גדול לפניו". אך הגורל רצה אחרת בהיותו בן חמש וחצי והוא עודנו רך בשנים נפטר אביו שכה אהב את בנו הצעיר ולא הספיק להנות ולרוות נחת ממנו. אולם דרור לא השלים עם התדמית החדשה שהמציאות המרה יצרה לו. אני כאם לא יכולתי לשאת את המעמסה הכבדה שנפלה עלי, בלי אהבתו מסירותו ודאגתו הרבה של חיים בני, שבאותה תקופה היה בנח"ל, כחבר יוטבתה. הוא חזר הביתה ואמר: "אמא אל תדאגי אני אעמוד לצידך ולא אעזוב אותך לבד. אני מבטיח לך מה שאבא לא הספיק לעשות למענך ולמען אחי אני אמשיך ואדאג להם". וכך בזכותו הגדולה הענקנו את כל האהבה והחום לילדים שנותרו בלי אב.
ואולי האהבה והקשר המיוחד שהיו בין חיים ודרור היו הסיבה העיקרית לכך שדרור לא רצה להשלים עם התדמית החדשה שלו כיתום. לעולם לא אשכח כאשר היה חולה, זה היה תקופה קצרה אחר מותו של האב. אני הובלתי אותו למרפאה, ראיתי בו שינוי הוא הרהר לעצמו, ופתאום זינק כאילו לקרב, ואמר: "אמא! אני רוצה לשאול אותך שאלה, אבל תבטיחי לי שתאמרי לי את האמת", לרגע נדהמתי מהבקשה חזרתי ושאלתי אותו: "דרורי, האם אני לא אומרת לך תמיד את האמת, האם אי פעם שקרתי לך?" - אז חזר שוב להרהר ושוב בקש שאבטיח לאמר לו את האמת. לא נותרה לי ברירה והבטחתי כי אומר לו רק את האמת ובקשתי אותו לשאול את שאלתו, ואז פנה אלי ואמר: "אמא איזה ילד יותר מסכן: ילד שאין לו אבא או ילד שאין לו אמא?" השאלה נפלה עלי כרעם והביכה אותי, ברגע הראשון לא היתה לי תשובה, אבל לאחר רגע של התרגשות עניתי לו ואמרתי: "טפשון שלי מהו ההבדל בין שני הילדים הרי שניהם מסכנים באותה מידה" ואז ראיתי שלמרות שמצב בריאותו לא היה טוב התקומם נגדי ובכעס אמר: "אמא ידעתי שלא תאמרי לי את האמת, לא, לא נכון", אני נדהמתי למראה פניו ושאלתי אותו: "למה אתה חושב שאני משקרת לך?". דרור התרכך במקצת והתחיל כפסיכולוג צעיר להסביר לי את דעתו שהיתה שונה משלי, אבל גם הגיונית יותר. ואז פתח ואמר: "אמא ילד שאין לו אמא הוא מסכן יותר מילד שאין לו אבא, מכיוון שאותו ילד שאין לו אמא האבא יוצא לעבודה ובמשך כל היום הילד עזוב לנפשו בלי השגחה וטיפול, הנה קחי דוגמה ממני לא חסר לי כלום, המון אהבה את וחיים מקדישים לי, לכן אני רוצה לבקש אותך שלא תהיי כל כך עצובה כל הזמן". הדבר נתן לי אור ירוק להרחיק את האבל ולו לפחות ממנו ולהשתדל להמתיק את שנות ילדותו. ראיתי בו מלאך מושיע, שמחפש דרך לעזור לי להתאושש מאבלי. כזה היה דרור שלי כצעיר וככל שעברו השנים כן התגבשה אישיותו ותכונותיו הטובות בלטו יותר ובכך מצאתי את הנחת, וכל זאת בעזרתו של חיים בני, אשר הפך להיות מעין אב רוחני שהוליכו בצעדיו הראשונים בחיים. כשהיה דרור רך בשנים וזקוק למורה דרך להכוונה, כבר אז פיתח דרור יחס מיוחד שרכש לאחיו הבכור. דרור ראה בחיים הרבה יותר מאשר אח, למעשה דרור ראה בחיים את הכל, אבא אוהב, אח אהוב, רע טוב ואמיץ, בקיצור דמות מושלמת ששאף תמיד להידמות אליה, ויחד עם זאת התגאה בה. ואילו חיים שגילה את כשרונותיו הבלתי כמוסים של דרור, גמר אומר בליבו לטפחו ולהפכו למעין יצירת פאר פרטית ואישית שלו. הוא הקנה לו ערכי מוסר שהתבטאו בכל שטחי החיים, כאשר הוא עצמו משמש דוגמה אישית להגשמה. כזה היה מיזוג הנפלא בין שני בני אשר סיימו כל אחד בדרכו שלו פרשת חיים מסועפת, וכל אחד מהם גמר את מסלול חייו בצורה טרגית שונה. יהיה זכרם ברוך.
כך עברו שנות ילדותו של דרור בבית-הספר היסודי, כאשר הוא תמיד בין המצטיינים והמוכשרים בכיתה. ולא רק בלימודים הוא מצטיין, הוא בונה לו סולם ערכים לאזרחות טובה ומועילה. הוא מתנדב לעזרת מועדון העיוור בחולון, הוא בא לעזרת חבר נחשל וכל זאת בלי שמץ גאווה. ועל זאת גאוותו ושמחתו של חיים האח שהצליח להשריש בו את האהבה לזולת. וכאן מגיעה שנת סיום בית הספר היסודי. כל האפשרויות להמשך הלימודים התיכוניים פתוחות לפניו. מציעים לי לשלוח אותו לפנימיית בויאר אומרים לי ששם התלמידים מובחרים וחבל על כשרון ברוך כשל דרור שיתבזבז. לאחר התלבטות מחליטים אנו לשלוח אותו לירושלים להמשך הלימודים התיכוניים. חיים לוקח את דרור לראיון בבית-הספר. כאשר הם יוצאים מהחדר חבר המראיינים מתפעלים מאישיותו של חיים. ואליעזר הנמנה עם חבר המראיינים אומר לצוות: "אם הבכור הוא כזה אני בטוח שנרווה נחת גם מהאח הצעיר".
והאמת שהם רוו נחת מדרור למרות שהיה גם שובב.
אני כותבת עתה על דרור משום שזו משימה שהוטלה עלי ע"י חבריו של בני, אולם מילים רבות נערמות יחדיו כדי ליצור סיפור חיים. האמת, לעולם לא אוכל למצות את סיפור חייו של דרור מעל דפי הניר. כי כל אוצר המילים לא יספיק כדי לבטא אותי. אני כאם שכולה שלגמתי את כוס היגון עד תומה, חיה את זכרם של בני יום וליל, כל יום שחולף ויום חדש מפציע אני יודעת שכל אלה הם לי ימי זכרון שלי עצמי. אין אני זקוקה לטכסים ועצרות שיעידו קבל עם ועדה על כי בני אינם, הנני חיה בעולם הדמיון הנשגב את תקופת החיים הפורה והפורחת, ולצידה את הכאב השכול והעגמומיות שאין להם קץ על סיומה הכאוב של פרשה יפה זאת. אני כאם שאבדתי את שני בני יקירי במכה אחת נמצאת בסבך של כאב ויגון שאין להם סוף. לא יודעת איך להיחלץ מזה, אך בכל זאת ממשיכה לשאת את דמותם של חיים ודרור בגאווה ובגאון, כי זו הצוואה החיה שהשאירו לי. אני מנסה לראות בעיני רוחי נקודות אור ואני מגלה אותן למן הזכרי ביום הולדתם ועד לאותו יום גורלי ואכזרי, ביום בו פרשו מן החיים והותירו אחריהם את הזכרונות.
שפע דברי שבח מהדהדים באוזני על דרור החל מן הגננת, המורות, המורים, המחנכים, וכלה באם הבית אשר היה תחת חסותם. והם הם אשר עזרו לעצב את דמותו ואישיותו. זאת האבידה הגדולה שלי, אך גם הסיפוק הגדול ביותר אשר יכולתי לקבל. הצלחתו של דרור הפכה להיות גם הצלחתי שלי כאם, ושל כל המשפחה שלוותה את צעדיו שלב אחר שלב ובלב כולם תקווה מה ילד יום, מה יביא דרור ביום המחרת בו נראהו שוב מספר בלי שמץ של גאווה על הקורות אותו כלאחר יד, כאילו מה שביצע היה טבעי ומובן מאליו.
אני האם שנתתי את חלבי ודמי ונשאתי את המשפחה על כתפי בתנאים לא תנאים ובלי משענת, והענקתי את כל שהיה עצור בתוכי למען ילדי, קטפתי עמהם את פירות התהילה. הדבר הנעים לי את חיי, וכיסה על הקושי והסבל שסבלתי בגלל הנטל המשפחתי שנשאתי על כתפי.
חיי בני היו למרכז חיי ואילו עתה כאשר כותבת אני את השורות האלה כאם רווית שכול ויגון על שני בנים יקרים, אני חשה עד כמה התרוקנו חיי מתוכן, עד כמה גדולה ועצומה הקרבת בנים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי, אך אף על פי כן ולמרות כל זאת אמשיך לשאת את דרור וחיים שלי כזכרון נעלה, אמשיך להיות ראויה לזכר בני תפארת חיי, דרור וחיים אשר נטשו אותי בעודם צעירים בשנים.
ילדי תמי ויורם ומשפחותיהם והנכדים אשר לי - יעזרו לי במשימה קשה זו.
יהי זכרם ברוך לעד.
אמא