בני שלי,
עבר נצח מאז שנלקחת מאיתנו. אהבתיך בני. גדולה ונוראה היא האבדה שבאה עלינו עם מותך החטוף. ככל שרחק הזמן גדל הכאב. נותרתי לבד, ערירי לעת זקנתי, ללא בית, ללא משענת בחיים. כן, בני היקר, זה אתה שחסר לי עכשיו.
לעתים אני חולם. נזכר בימים ההם. שנות העשרים בליטא שלאחר מלחמת העולם הראשונה. דברים נוראים התרחשו לפני כן באוקראינה משם עקרה משפחתנו בחזרה לליטא. שני מיליון יהודים באוקראינה נמצאו בתוך שלהבת מלחמת האזרחים וניתנו להורג. שני אחי נרצחו באכזריות בפוגרום בידי פורעים אוקראינים. הם הלכו מבית לבית טבחו ושדדו. אני ניצלתי מגורל זה. כי יחד עם צעירים אחרים התנדבתי להתגונן בנשק ביד ב"הגנה עצמית" של פועלי ציון, שהתארגנה אז.
זוכר אני את התקופה ההיא... ימי ביניים חשוכים בדברי ימינו. ושוב ימי אביב שבאו אחריהם, בליטא העצמאית, נדמה היה כי העולם מתחדש והכל נראה כה ורוד ויפה. התגוררנו אז בסרהי ושם, בעיירה זו נולד שמעל'ה, בחנוכה 1927.
לאחר עלייתנו לארץ, היו לנו זמנים קשים. עברו עלינו כל הגילגולים שעברו על הוותיקים, קשיי הסתגלות. אך יחד עם זה הקדשנו הכל למען חינוכו של הילד. כבר בגיל הרך בלט בכשרונותיו. שמעל'ה למד בגימנסיה "הרצליה" והצטיין בלימודיו. דרכו היתה סלולה לפניו כנער המקיים את כל מצוות הציונות: תנועת נוער חלוצית, פלמ"ח וקיבוץ. חינכנו את שמעל'ה לקראת הדרך הזאת, כאשר ביקר בבית, מזמן לזמן, תמיד היו מתגלגלים השיחות בינינו לנושאים אלה. ניסינו להזהירו כי ישמור על עצמו.
שמעל'ה ראה בשרות בפלמ"ח ובהתיישבות, השרות האידיאלי, לתת את כל כולו למען החזון שהאמין בו. בטוחני כי חש את המלחמה ואת החרדה. הוא נהג לומר ספק בלצון: אנחנו נקים לכם מדינה. אתם תחיו - אנחנו? מי יודע?
לא העלנו על הדעת שזה יקרה.
הו אלי, למה זה היה צריך לקרות לנו?!
אבא
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח