כזה היה האיש
עברו 13 שנה מאז היום הקודר של ה- 17 ליוני 1948, כעשר רסיסים מפגזי האויב פגעו בגופו של החבר הנהדר, המחנך הטוב, החלוץ והלוחם המסור. לא ניתן היה לעצור בעד הדם הרב אשר זרם ללא הפסק מהפצע הפתוח והגדול בגבו ובהיות המשך מנותק מחולתא ומעזרה רפואית ממשית, נפח אצ'קו את נשמתו. אבל כבד ירד על התנועה ועל הקיבוץ, מועקה איומה נשתררה בקרב חניכיו הרבים עוד מימי הילדות בתנועת ה"מכבי" ובמיוחד "מכבי" פלובדיב.
קשה להעלות במסגרת של דברי הערכה קצרים את דמותו של אחד מבניה הגדולים, מבין הדור הצעיר של הציונות הבולגרית - דור אשר עבר הרבה מבחנים ועמד בהם בכבוד.
אצ'קו לא היה בר-מזל עוד מימי ילדותו. הוא לא זה להכיר מקרוב בית וחיק משפחה, כי עוד בעודו ילד קטן נשאר יתום. ועל אף זאת, בשבילנו - חניכי בית הספר העברי ו"מכבי" פלובדיב, הוא היה לא רק סמל של מדריך טוב כי אם קודם כל חבר שממנו אפשר היה לרכוש את כל אותם הקווים החיוביים שרצינו לפיהם להתפתח. אצ'קו אהב להיות נוכח בחלוקת התעודות לתלמידים מקרב חניכיו ובשבילם הוא היה לא פחות מההורים עצמם, הוא - אשר גדל בעוני, היה דואג לעתידם של אלה אשר צריכים היו בעתיד ללכת בעקבותיו. הוא לא טעה בגישתו זו. היום ניתן לומר בוודאות שבימים המכריעים של הכיבוש הנאצי בבולגריה ובימים בהם חניכים של "מכבי" הצטרפו לפלוגות הפרטיזאנים ורבים מהם נהרגו מידי כנופיות המרצחים הפאשיסטיים, היתה דרכו של אצ'קו פרדו אשר הצילה את הגרעין הציוני של התנועה שמיד אחרי השחרור ב- 9 לספטמבר 1944, הקימה יחד עם חברים מ"השומר-הצעיר" ובתנופה רבה את "החלוץ" בבולגריה.
ואמנם, עם שחרור בולגריה מעל הנאצים, הוקם הקשר עם אצ'קו ונודעו לנו פרטים על הנעשה בין חלוצי בולגריה בארץ ישראל. חברת הנוער מבן-שמן הגדירה עצמה לחבר הקבוצות ויסדה לאחר מכן את קיבוץ "אורים" בנגב. ואילו קבוצתו של אצ'קו עם תום ההכשרה בגבת וגינוסר התאחדה עם גרעין פלמ"ח מיגור ונוסד קיבוץ "איל".
עם הקמת "החלוץ הצעיר" בבולגריה ב- 1946, היתה כבר לתנועה לא רק כתובת כי אם בית לקליטת החלוצים מבולגריה. אצ'קו נהג לשלוח לבולגריה הרבה חומר הסברה שישמש את עבודת התנועה שם. "בקשר" שהוא מיידו הפך להיות בבולגריה שם דבר. במשקו הוא היה אצ'קו עורך העלון הפנימי, הרוח החיה בעבודת התרבות, המוח החושב מבחיה פוליטית, מגויס להדרכה, קורא וכותב בזמנו הפנוי רשימות ומאמרים ומדי פעם גם שירים. למשפחתו התמסר באהבה ולבתו נגה הקדיש תשומת-לב מיוחדת ויוצאת מגדר הרגיל. סימצ'ו איסקוב הקדיש לנגה אחד משיריו הנפלאים ביותר. כמה אכזרי הוא הגורל: אצ'קו וסימצ'ו - שני עמודי התווך של התנועה והדור הצעיר של הציונות הסוציאליסטית בבולגריה, אינם כיום בינינו.
אצ'קו נפל ליד אגם החולה אשר היה משתולל לעתים קרובות בגלל הרוחות החזקים שהיו פוקדים אותו ללא הפסק. הגלים רדפו בזה אחר בקצב מסחרר. יתכן כי הסביבה, האגם והסערות שבו, מזכירים לנו משהו על אצ'קו. בנפשו היתה תמיד סערה. הייתי אומר לזה, סערה של אדם שאינו יודע מה זה מנוח - לא נפשי ולא פיזי, ההולך תמיד קדימה עם ראש זקוף, עם מבט הצופה למרחקים. לחם למען אושר של האדם וראה בכך יעוד בחיים. כמה אכזרי הוא שנופלים חברים שכה אוהבים את החיים, את החופש ואת האושר. מלחמתנו היתה מלחמה למען השלום והוא נפל בהגנה על השלום והיצירה.
פעם, בתום ליל סדר בתנאים די קשים, הוא אמר: "על אף התנאים הגרועים, נתנו, נדמה לי, ביטוי לחג הגדול! כי למעשה, מה שרצינו הוא שהחברים ירגישו את הקשר בין ההיסטוריה היהודית והמציאות של היום, בין התרבות העברית ותוכנו של החג".
בכינוס שדן על בעיות קליטה, אצ'קו אומר: "הכל למען העולה. כל מה שידרש מאתנו זה מעט. אל נהיה שאננים". הלא זוכרים הננו כיצד היה פוגש בעולים: "מה נשמע חבריה? איך מזג האוויר? והסביבה האם היא מוצאת חן בעיניכם? חכו! - עדיין לא ראיתם הכל!"
באחד הערבים, בהיות נגה הקטנה על הדשא, שמעה יריה ושאלה את אביה: "אלה הערבים שיורים אבא, נכון? נכון אבא'לה הערבים לא טובים?" והנה תשובותו של האב המחנך: "יש גם ערבים טובים, נגה'לה והם לא יורים! ואם יש ערבים רעים שיורים, נשיב גם אנחנו, נכון?"
חבר מהנוער העובד בפתח-תקוה אמר לי פעם שתמיד יזכור את אצ'קו מאותו ערב בו ארגן בסניף ערב מוקדש למרד וינה. היה זה לדבריו ערב עצום בתוכנו!
כזה היה האיש:
כאיש הקיבוץ - נאמן לדרכו
כאבא - מחנך לדוגמא
כאיש התנועה - בין היוזמים והמפעילים
כאיש ההגנה - חייל טוב ומסור לנשק
כאיש המפלגה - מתקדם בהשקפותיו הסוציאליסטיות
כחבר - אין כמוהו טוב-לב כשבת-צחוק נסוכה על פניו תמיד.
זו אישיות רב גונית שהתעניינה בכל. ואת אשר בעצמו היה רוכש, אהב לחלק עם הזולת.
אצ'קו נפל בקרב שכתוצאה ממנו נשאר אגם החולה במסגרת מדינת ישראל, אשר הפכה אותו בשנים האחרונות לשטח חקלאי פורה בו נמשכת במרץ עבודת חלוצי הגליל.
טרם התרגלנו למחשבה שאצ'קו אינו בתוכנו. מתאבלים עליו מרה כל שדרות העליה הבולגרית בישראל, כל ידידיו וחניכיו שראו בו סמל לאידיאליזם ונכונות להקרבה.
כל זה דחף אותנו להנציח את זכרו לעד על-ידי הוצאת ספר זה שממנו אפשר ללמוד על פעלו הרב.
יוסף בן (פיקו)