אשר איננו. כבר לא חדש הדבר, אך קשה ההסתגלות למציאות של אובדן חבר שהספיק לחיות אתנו אך זמן קצר.
קשה היתה עליו ההסתגלות לחיינו, נדמה לי שיותר מאשר לכל חבר אחר שבא אלינו מרחוק. מכונס בעצמו היה ולא שיתף חברים בחייו הנפשיים. אך לעתים רחוקות, בעת שיחה במסגרת מצומצמת, הרגשת שחושב הוא ומרגיש וחי את הדברים הסובבים אותנו יותר מכל אחד מאתנו. ורק היותו מכונס בעצמו הרחיק אותו מעלינו ועשהו בלתי מובן וזר. התנהגותו הזרה והבלתי מובנת, דומה שלא היתה ביטוי לעצמו אלא באה לשמש כסות לנפשו.
כמה התלבט בהליכה איתנו! מצד אחד עמד תחת הלחץ להעלות את הוריו ארצה, ומצד שני בפני היענות לצרכי השעה - והיא היתה קשה. והוא הכריע להליכה אתנו, והליכתו היתה דחיפה לרבים ללכת גם הם.
מסור היה בעבודה, ובה גם נפל. עם רעם הפגזים היה מן הראשונים שהלכו לעבוד בהקמת הביצורים.
זמן רב עבר. התחלנו בחיי בנין יום-יומיים. יש הרגשה שנשכחו חברים שנפלו, אך מדי פעם יצוף זכרם על פני היום-יום, והשאלה - למה אינם איתנו? אינה נותנת מנוח.
ישאר זכרם בתוכנו, ובשמם נקים בית לרבים שיבואו.
מיכאל פ.
מתוך החוברת "שמונה שנפלו"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח