טוראי אשר חולי ז"ל

לילה, הכוכבים נוצצים בשמים וכאילו שחים ביניהם. הלבנה במלואה, מאירה את כל פינות העולם. הכל כמנהגו נוהג, ואנוכי חולם.
הנה אני בתורכיה. שבת היום, יום מעונן, בחוץ גשם והשעה שעת צהרים. אני בבית הספר, מחכה לגמר השיעורים. הנה נשמע קול פעמון, ובכיתה שמחה. מרגיש המורה בשמחת התלמידים, ואומר:"הי, פרחחים, כל העולם נתון לכם, כל העולם!" נזכר הוא בימי ילדותו, ונאנח:"היכן ילדותי, היכן כל חברי?" נעמדנו פתאום והתחלנו להקשיב לדבריו, אך הוא לא אבה להמשיך. שלחנו הביתה ונשאר בודד עם הזכרונות.
מיהרתי הביתה, כי נדברתי עם חברי להפגש בעוד שעה וללכת לקולנוע. בדרכי הביתה חשבתי על דברי המורה, אך לא הגעתי לשום מסקנה, כי קטן הייתי אז. שאלתי את הורי: מה יותר טוב, להיות קטן או גדול? הם השיבוני - קטן, כי לקטנים אין דאגות. ביקשתי כי יסבירו את דבריהם, אך הם לא נענו לי, כי קטן הייתי בעיניהם, אף כי מלאו לי כבר 14 שנה. כעסתי ואמרתי: אתם חושבים אותי לקון, פעם אגדל ואדע יותר מכם. הם אילו לא צחקו, והתפלאתי.
אחרי כן רצתי אל חברי שחיכו לי, והתחלנו צועדים בדרך לקולנוע. שאלתים מה ברצונם להיות כשיגדלו. אחד אמר: רופא, השני - עורך דין, השלישי - מורה וכו'. אי מהם לא אמר: חקלאי. שאלוני גם לדעתי, אך לא עניתי, כי הייתי שקוע במחשבות. בגמר הסרט נפרדתי מחברי, כי לא הרגשתי את עצמי בטוב. רצתי מהר הביתה. הורי הרגישו בשינוי שחל בי ושאלוני לסיבת הדבר. כשאמרתי שחולה אני, חיבקוני והשכיבוני במיטה ואני נרדמתי מהר.
"הי, קום כבר, אשר!", מי זה מעירני ביום הראשון, הרי יום חופש ואין לומדים? קמתי בצעקה:"הניחי לי, אמא, היום יום ראשון" - אך לפתע ראיתי מולי, במקום אמא, חבר עומד וצוחק:"מה חלמת עכשיו? היום יום שישי, קום לעבודה. נזכרתי שאני חי בארץ ישראל והיום עובדים יום שלם.
קמתי מהר, התלבשתי והלכתי לעבוד יום שלם, אחרי חלום כזה... במקום קולנוע - עמל, במקום בית ספר - חברת נוער ובמקום הורים - מולדת. על שלושת אלה חייב כל אדם למסור את נפשו.
יולי 1945

מתוך החוברת "שמונה שנפלו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח