טוראי הרי רון גרינברג ז"ל

חיוך - ספק תמים, ספק ממזרי.
עיניים של טוב. כזה אחד שאוהבים אותו.
ילד, רק בן תשע עשרה, רון!
עוד לא הספקת לחיות, עוד לא הספקת לרצות למות.
החיים עם המלחמה עושים את האנשים לציניים, למלגלגים על המוות.
עוד לא היית די זמן בצבא בשביל זה.
*
פגשתי אותך לפני חודשיים. נראה כאילו משא כבד רובץ כל כתפיך, משא המלחמה הזאת והעצב שבה.
השארנו אותך לבד בשדה... על ארונך מיליוני פרחים; אתה תצמיח פרחים, רון.
"עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרגים אדומים. תכירנו מיד, זו מחלקת ההר האילמת."
לא נוכל לשכוח, אתה תחיה בנו.
מפלים, מלים, מלים. בני אדם המציאו את המלים כדי לבטא את עצמם ולהקל את המשא שבלב. אבל המלים אינן שוות. שום דבר לא יחזיר אותך לחיים. זה עתה היית חי, דיברת, צחקת. כאילו לא עבר זמן בכלל. ארגנתי לכם מקהלות, נהניתי להשתולל, לעלות על העצבים לפעמים, אבל כשרק בא לי להתחיל להגיד מלה רעה, היית אתה רון, מגניב אלי אחד מחיוכיך המקסימים, השמורים לעת צרה... ולא יכולתי אלא לצחוק יחד עם כולם.
הכאב קשה מלהביע אותו. זה עתה הבנתי את פרוש המושג "יבש מקור הדמעות". אי אפשר לבכות יותר ורק בפנים כל כך כואב... ולואי ויסורים וכאב יוכלו להחזיר לחיים.
*
באתי לבקר בחג במשק. היית בבחן גם אתה, נראת שפוף. החיוך נעשה קצת ציני אפילו. התפתח בינינו דו-שיח עליז, שנגמר בנימה מדכאת. שאלת - "אם אתחתן אתך, התחזרי לבחן?" עניתי - "כן".
הצעת שנעשה זאת מיד. אמרתי בקול משועשע שכדאי לחכות עד שתגמור את השרות בצבא, ואז ענית: "...אם אגמור."
אמרתי לך שאסור לדבר כך - אבל הנורא מכל קרה ואנו זועמים וחסרי אונים.

שולמית להב.