סרן אבי ויטנר ז"ל

אלבום תמונות

15 באפריל 1983
חלפו כבר 10 חודשים מאז מותו של אחי היקר, אבי ז"ל; כמה מחשבות נדחפות, באות אחת לראשי וקשה לי לסדרן בסדר כרונולוגי.
אני זוכרת, כשהייתי קטנה, היה מקפיץ אותי לגובה ואני הייתי עוצרת את נשמתי מרוב פחד!! מדי יום ששי היה בא בצהריים הביתה, ואני הייתי יושבת לו על הברכיים ומספרת את קורותי בבית-הספר. היה דואג לי, שלא אצא מאוחר מן הבית ושאגמור להכין שעורים, מהר. הוא גם היה נהנה לראות אותי רוקדת בלט ומנסה לחקות אותי, והיינו צוחקים...
כשהיה חוזר הביתה, הבית היה מלא אור, צחוק ושמחה. לפעמים היה גם כועס, אבל מיד התפייס, וכל הרעש הזה חסר לי. מה הייתי נותנת לו יכולתי לראותו שוב, לדבר אליו, להתייעץ איתו ולשמוע את מחמאותיו אלי, להרגיש את נשיקותיו, את חיבוקיו ואפילו הערותיו בנוגע להתנהגותי. אך אני יודעת שהגלגל לא יכול להסתובב לאחור, ואבי שלי לעולם לא יחזור. הכל אבוד! ולכן עצוב לי כל-כך.
יהי זכרו ברוך!

18 במאי 1983
היה לי אח חייל, גיבור,
בכל נפשו אהב את מולדתו.
אבי שמו. למלחמה הנוראה
בלבנון פתאום נקרא,
ושם את חייו לעמו נתן.
ריק ועצוב לי בלי אחי, האהוב עלי,
אך אני גאה בו,
וכל חיי אותו אזכור!
23 במאי 1983

אחי הלך למרחקים ולא חזר,
אחי הלך ואיננו כאן
אך הוא איתי תמיד בלב,
אהוב נפשי - אבי.