אלבום תמונות
היה לי חבר שהלך מבלי לאמר שלום.
לנער לא מלאו עדיין 19 אביבים והוא הספיק לעבור כברת דרך במסלולינו הצבאי.
פניו פני ילד היו, וכל כולו אמר ילדות שעדיין לא נגמרה. גם המדים לא יכלו לגנוז את הילתו הילדותית. היכרותינו היתה קצרה, אך מלאה. הגענו לקורס צניחה, ובאותו שבוע נטשה אותנו אלת המזלות. מי במספר ממות, ומי פצוע ומי בעונש. חייבים לצאת לשטח. עזבנו את הקורס עם דמעות בעיניים וכאב גדול. בימים הראשונים זעק וחמס את כולם. כעסתי עליו, לא ידעתי על כאבו הפנימי, שאכל אותו מבפנים, עד שחברו סיפר, הבנתי, גם לי היה קשה כמו לכולם, חשבתי צריך לצאת מזה. כולנו באותה קדירה. סיפרו לי שהוריו באו לבקר אותו בשבת. שבוע חדש בא. ברגל ימין התחלנו ללכת. הבחור התחיל לחייך ירדנו לשטח, הרגשה ראשונית דכאון. יום עבודה ראשון, כולם רוצים לברוח. קיבלתי פיקוד, נטלתי יוזמה, ואיך שהוא יצאנו מזה. אוהלים הוקמו, פטישים נשברו, כפות הידיים נקרעו. האווירה היתה משפחתית. עבדנו קשה ושרנו, ביחד קשה בחוץ, קל בפנים. סוף השבוע התקרב, יציאה הבית. כולם רוצים לצאת, בלתי אפשרי. בפקודה נאמר: חמישה יוצאים, שניים נשארים חובש ומפקד. צ'ופר הובטח לנשארים. יום שישי בבוקר 23.8.80 כולם יוצאים. אמרו לנו לשכוח להביא צ'ופרים. יום ראשון חוגגים. לבחור יש יום-הולדת 19, נעשה שמח. כולם מסכימים. ברכנו לשבת-שלום. נשארנו לבדינו. שקט אבל מרגיז. סידרנו הכל בשטח. החלטנו מתקלחים. צעדנו עירומים למקלחות, התקלחנו במתקן לשטיפת סירים. צהלנו והשתוללנו כמו ילדים קטנים, מלאים בעליזות ובחדוות חיים. התייבשנו בשמש, ומיהרנו לטרוף ארוחה הגונה. אנחנו רגועים לאחר מכן. סיפרנו חוויות, אכזבות ואהבות איש לרעהו. מרגע לרגע התחזק הקשר בינינו. הבנה עמוקה היתה. אמר לי "דורון, בוא נברח", אמרתי "חגי, אסור לנו". פירט לי "אני מאוהב שיגעון". אמרתי "גם אני". אמר לי "כותב לה מכתב, רוצה לשמוע?" צחקנו ושרנו בקולי קולות אמרתי לו "פסיכיאטר לא יסכים לטפל בנו במצבינו הנוכחי", צחק.
ערב יום שישי ירד עלינו. לפתע הגיע רכב. נהג מילואים ובן גרעין שלי. "שמע, אומר לי, משעמם, אז קפצתי, אמרתי לו "הבחור מאוהב, צריך להוציא אותו מפה, להתפרק". החלטנו למשק, נוסעים. בדרך הוא אומר לי "שמע בחיי אנו לא חברים, אחים ממש. אני מחריש וכי מה יש לי לאמר. מגיעים אוכלים, מתקלחים, קפה, מוסיקה. אני רוצה לשמוע ג'נסיס. או-קיי, אני אומר. מכיר לו חברה שלי, מרימים כוסית, דיסקו, בירה, הולכים לישון, ישנים באותה מיטה, אותה שמיכה. שבת, בוקר, בריכה, מקלחת חמה, ארוחת בוקר. רוצה להתקשר הביתה, לחברה... הטלפון מקולקל. לוקחים סיגריות. חוזרים, מגיעים בצהרים. נחים, הולכים לבקר בקבר "נבי-מוסא", מתייחס בכבוד למקום. אצלי דכאון מהמקום. שמע, הוא אומר לי, "קווין" ברדיו, השיר אהבת חיי, שרים ביחד. נוסעים ליריחו למלא מים. מגיעים, בדרך תאונה ופצוע קל. מטפלים בו, הולכים לאכול, קונים פיתות לערב וחוזרים. להקת עורבים מתקרבת, דורך את הנשק, יהיה הערב בשר טרי עם פיתות. יריות, שקט, פתאום בום קטן, מרים את הראש, ענן אבק. הנהג והחבר שלי אומרים שקרה משהו לחובש, מי יטפל בו, סוגר הספר, ורץ לראות מה קרה. קורא בשמו, אף אחד לא עונה אני כועס, אקח את הנשק, אני חושב, מה הוא משתולל, מוצא אותו שוכב. קום, קום, ענה לי, מה עשית? בדיקה קצרה, הוא גמר... ולא אמר שלום... האם כך צריך להיות, קיפד את פתיל חייו. בגלל רשלנותם של אחרים. נפל בשוגג למען המולדת, נכתב למען זיכרו של חברי חגי מקור, שנישמתו עדן וצרורה בצרור החיים, אמן. זהו... זהו החבר שהיה לי, שהלך בלי לאמר שלום.
המקרה קרה ב-24.8.80
יהי זיכרו שמור וזכור בליבינו ובמחשבותינו, וחייבים אנו להחיות את רוחו ונישמתו בקרבינו. אמן...
דורון