בני, שנה עברה חלפה מאז הלכת ממני, אך אני עדיין לא מאמינה כי הלכת לבלי-שוב. כל נקישה קלה וכל צעד אני חושבת: הנה הוא בא, הוא חזר אלי!!
קשה מאד לחיות בלעדיך, אתה היית האור היחידי לי, ועתה נותרתי ללא מאור וללא משען, דוממת ועצובה, מחכה ומצפה לבואך. המכאובים הם חדשים, יום-יום, שעה-שעה.
את כל אשר חשבתי לעשות למענך לאחר שחרורך, הכל הלך ואבד. חשבתי הרבה על עתידך, שיהיה עתיד טוב, ויחדיו נגור ונחיה סוף-סוף. אך הדבר לא התקיים. תמיד הייתי יושבת וחושבת: מתי יבוא סוף-סוף אברהם בני אלי, ויהיה אתי? אך מדוע ככה קרה לי. מדוע דבר לא התקיים, והעתיד נהפך לרע ומר.
לעולם לא אאמין, כי אתה לא תשוב, ואמשיך לחכות לבואך. בני היקר, לעולם לא המרת את פי, לעולם לא התחצפת אלי. תמיד הרכנת את רכשך בכבוד כלפי. בניתי בית גדול מאד מאד, למענך ולמען משפחתך, אך נשארתי בו בודדה ואומללה, אברהם, בני היקר, כל אשר חפץ לבך עשית, לעולם לא אכזבתי אותך, ועזרתי לך להגשים את רצונך.
לא פעם ביושבי בבית עובר חייל, ובלי רגע של מחשבה אני יוצאת לקראתו: 'הנה הוא חזר', אך רגע זה חולף. וחוזרת אני אל המציאות המרה: 'לא, זה לא בני'.
אהבת את הצבא, ורצית ללכת לצנחנים, בלית-ברירה הסכמתי, בכדי לא לאכזב אותך. עברת את הכל בשלום. היית מרוצה, והיית גאה ללכת בכומתה האדומה. אך מדוע קרה הדבר המחריד והמכאיב? תמיד הייתי בטוחה בשלומך. כי אתה, בני, היית מנחם אותי ואמרת לי שאין שום סכנה, ואתה נמצא במקום בטוח.
אני מאמינה בכל מאודי כי תחזור אלי ביום מן הימים, ויחד איתך כל החיילים אשר אבדו למען מדינתנו. אתה, בני, הלכת לעשות את המוטל עליך, לפתוח את ברזי ההשקייה בכדי להשקות את שטחי הקיבוץ, לא עשית עוול ולא רע.
אברהם, לעולם אזכור את חיוכך הזוהר ואת פניך היקרים, אהבת להתלוצץ אתי, ואהבתי את צחוקך.
אברהם, בני היקר, אמשיך לחכות לשובך עד סוף חיי המרים שנותרו. דאגתי למקום קבורתי שיהיה קרוב אליך. תמיד אני הולכת למקום משכנך, ומטפחת את קברך הרענן.