שנה עברה חלפה מאז נפלת, אך עודני מחכה לבואך. דמותך, צחוקך, הליכתך, וכל הקשור לך ובך עודם זכורים לי היטב. כמה הייתי שמחה לראותך, לראות את דמותך הנעלה ולשמוע את צחוקך המרנין. אך כל זה היה נחלת העבר, וההווה עצוב, דומם ומצפה..
העולם נראה ריק ובלי תוכן. עיני התוהות אחרי מדי צנחן, והדמיון – הדמיון מתעתע – מעלה את דמותך. התעלפות-לב רגעית, ולאחר זה פכחון לתוך השממה, לתוך חללו של קבר, והפעם– קברך.
אתה, האדם המושלם, המבין, והאוהב לעזור – עפר יכסה אותך? ובהגיעי לשם – קפואה ואילמת – לא, איני זועקת. דמעות זולגות על פני, שמש צהריים לוהטת מעל ראשי, ואני מתרפקת על קברך ובוכה.
מביטה על הללו שנקברו פה, שצמחו כמו פרחים, ולפתע נקטפו. על האמהות השבורות המתלבטות בפינתן וכובשות זעקת אסונן. החריפות של המכה, חותכת שוב ושוב מחדש, בכל יום תמיד חדש הוא הכאב.
בוא-נא אברהם יקיר, הליל יאפיל על מצוקות החיים ומוקדי מכאובם. בתוך בור שאנן, ללא קול, ללא צליל, שם תנוח שלוו לעולם! ומסביב העולם יסתחרר, יתמוטט בסופות מלחמה ואובדן.
רק אתה, אברהם, האחד, בשנת מוות קופאת, לא תדע יסורים וחורבן.
בקרב דומם תשכב ללא ניד, בתוך ליל נצחים האפל, ורק גשם אביב רגביך ירעיד. ברננה עליהם יצלצל, ודמעותינו הלחות את קברך יכסו.