עברה שנה מאז אותו היום המר והאכזר, שבו קיפחת את חייך בעבודה בשדה מידי אוייב אכזר, שזרע את שדותינו במוקשים במקום פרחים.
אתה היית ילד כשבאת אלינו ונכנסת 'למשפחה' כמו ילד שלנו. התחברת עם בננו ז"ל. הייתם באמת דומים ביופי ובחיוך, היית ביישן ושקט.
נקלטת יפה בתוכנו. תמיד סיפרת לי הכל, כמו לאמא, ממש. לא פעם היו שואלים אותך לשם- משפחתך, והיית עונה להם: אברהם חלק. רצית למצוא את כל המשפחה שתהיה שלך.
לפני שהתגייסת תמיד אמרת לי: 'תראי, עוד נבוא אלייך שני בנים-חיילים, אני והאח שלי, יהודה, וזה יהיה נחמד'. לצערי המר לא זכיתי לזה, שניכם קיפחתם את חייכם בנסיבות דומות, בעבודה, במיקוש אכזרי שקטף אתכם בטרם-עת. שני חברים, האחים הנאמנים והאהובים,
בחייהם ובמותם לא נפרדו.
כשבננו יהודה נפטר, אתה לא היית בהלוויה שלו, כי גם לכם קרה אסון והידידה הצעירה שלך נפטרה, ולא יכולת להגיע אלינו. אתה ישבת 'שבעה' בבית שלך על האח שלך, וכשבאת לאשדות בכית כמו תינוק, ואמרת לי: 'תראי, אין שיוויון, ולי – שלא היה אף פעם טוב – אני נשאר בחיים.' לא ידעת מה מחכה לך, ושגם גורלך לההרג כמו יהודה ז"ל.
אתה השארת הורים מיותמים ושבורים, ואין במה לנחם אותם. תהיה נחמתם בבניין הארץ ובבוא השלום, וייפסק כל הטרור בארצנו.
יהי זכרך ברוך