טובי בנינו נותנים את כל חייהם למען ארץ ישראל, למען שלמות ירושלים, להבטחת גבולותינו, להבטחת חיי המשפחות שלהם, כדי שילדי ישראל, כדי שמשפחות בישראל יוכלו לחיות כבני אדם, יוכלו לחיות כיהודים גאים בארצם.
אברהם אקראי הגיע לקיבוצנו, אשדות יעקב איחוד – שהוא ישוב ספר בעמק-הירדן, כנער בן 13 ותוך זמן קצר קנה את לב חבריו בחברת הנוער, את לב מוריו ואת לב חברי הקיבוץ. בטוב לבו, בנכונותו לעזור לכל אחד, ביחסו הרציני לעבודה וברצונו לדעת. הוא גדל בתוכנו בגופו ובנפשו, מוכן לעזור ולעשות את הדרוש, מן החברים הבולטים בחברתו היה.
קשה לי, כמורה וכמחנך של אברהם, שהגיע רק לשנתו ה-13 ,לעמוד ליד קברו ולהספידו, כשהוא היה עדיין בראשית חייו.
ברצון הלך לשרותו בצה"ל, ושרת בנאמנות בכל הגבולות: בתעלת סואץ, בבקעת הירדן ובגולן.
בכל חופשה הגיע לאשדות, לבית בו גדל והתחנך, כדי להתחמם בו עם חבריו. חיכה לסיום שירותו, כדי להתקבל בקיבוץ.
וכאן על אדמתנו, בלכתו לפתוח ברז מים להשקות את שטחי המספוא – המזון לבע"ח – חיכה לו מוקש האוייב המאיים על חיינו ועל חיי ילדינו, חיי-עבודה ועמל בקיבוץ שעל הגבול.
זה לא יעזור לאוייבנו – על חיינו לא נוותר ועל א"י לא נוותר. נשתדל להישמר יותר, אך את חיינו ועבודתנו – נמשיך.
בין אלה שנתנו את חייהם למען חיינו, למען מדינת ישראל, ייזכר לטוב ולכבוד – אברהם אקראי ז"ל.
נוחה בשלום, אברהם יקירנו, שלום לעפרך, ונקווה לשלום על כל ישראל.