קורות חיים
בן הזקונים של יהודית ויצחק. נולד ביום כ"א בסיוון תשמ"ה (10.6.1985) בחולון. אח לשלושה: אביחי, ורד אסתר ואלון.
דורון למד בבית הספר היסודי "נאות שושנים", והיה חביב המורות והמורים. בימי הורים ביקש דורון מאביו שיבוא וישמע מה כל מורה ומורה אומר עליו, ואלה תמיד חלקו לו מחמאות. מכיתה ז' עד י' למד בישיבת בני עקיבא "גבעת שמואל".
לקראת כיתה י"א יזם דורון מעבר לתיכון "צייטלין", כי רצה להרחיב אופקים. הוא השתלב בצורה מופלאה בבית הספר ונקלט מיד ללא שום בעיות. הוא למד ונבחן ל-11 יחידות מחשב, 5 יחידות מתמטיקה ובסך הכול 40 יחידות לימוד – הרבה מעבר לנדרש. בכל המקצועות קיבל ציונים גבוהים ללא מאמץ.
מכיתה ד' היה חניך ב"בני עקיבא" בחולון. לימים, כשנעשה מדריך, התכונן לפעילויות והשקיע במערכי שיעור; הוא נערך לכל תרחיש ולכל שאלה שיישאל. דורון נתן לחניכיו דוגמה אישית. החניכות העריצו אותו והתאהבו בו. עדי בארי, חניכתו ב"בני עקיבא" חולון, סיפרה עליו שהיה אכפתי מאוד ושם לב לפרטים הקטנים ביותר. דורון וחניכיו נהגו ללכת יחד אל הסניף וממנו חזרה הביתה, ובדרך דיברו וצחקו. "לפתע," מתארת עדי, "דורון עוצר, מתכופף, מרים זבל מהרצפה וזורק אותו לפח. ... ושוב, לאחר מספר צעדים אותו הדבר. ... בעצם למה לא להרים אשפה מהמדרכה, מסביר לי דורון. הרי זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני. אף אחד מאיתנו לא אוהב שהמדרכה מלוכלכת, נכון?! ... אצל דורון אין תירוצים, אין הנחות. משהו נראה בעיניו נכון אז הוא קם ועושה. ... יום אחד לאחר מחלוקת קשה בתוך השבט, דורון הרגיש שהמצב נהיה בלתי נסבל והחליט לעשות מעשה. הוא בירר מתי יש לנו שעה חופשית, כינס את כולנו באחד הספסלים בחצר בית הספר, הביא עימו לוח וטוש והגיע כולו דרוך ומוכן למשימה. והתחיל לדבר, לנמק, להטיח, להסביר. ... זכיתי להיות חניכה שלו, ... ללמוד ממנו, ולקבל ממנו השראה אינסופית. ... כל מי שפגש את דורון לא נשאר אדיש ... הוא נחרת בזיכרונו והפך לחלק ממנו."
דורון היה נער מקובל ואהוב, חברים רבים הקיפו אותו כל העת. אף על פי שלמד במוסדות החינוך הדתי ממלכתי, הכיר גם חילוניים שפגש במגוון מקומות ובשלל נסיבות. אפילו חברים של חברים שלו נעשו לחבריו. הוא עורר התפעמות לאורך כל השנים, כתלמיד, כמדריך וכחייל בצבא.
לאחר סיום התיכון למד כשנה בישיבת ההסדר בעתניאל, ובאוגוסט 2004 התגייס לצה"ל. דורון ניחן בחכמה יוצאת דופן, ושאף להתגייס דווקא ל"גולני", ליחידה קרבית כמו אֶחיו, ששניים מהם קצינים. גם חבריו התגייסו ליחידות קרביות. הוא הכין עצמו לגיוס באימונים בבית, בעיקר בריצות, על גבו תרמיל מלא וכבד.
דורון הגשים את חלומו והחל טירונות ב"גולני", אך בשל עניין רפואי ולמרבה אכזבתו, הורד לו פרופיל ל-72. את בקשתו לשינוי שיבוץ לתחום מודיעין ומחשבים, על מנת שיוכל לתרום לצבא בצורה הטובה ביותר – הגיש לנציב קבילות החיילים ואף לרמטכ"ל. לבסוף שובץ לשירות בפרויקט בחברת "אלביט". שם היה שבע רצון, רכש לעצמו חברים רבים ומפקדיו העריכו אותו מאוד. שירותו האינטנסיבי מבוקר עד ערב, יום-יום, בתנאי לחץ, גרם להתמוטטותו. הוא אושפז בר"מ 2 וטופל במסגרת הצבא. כעבור שנת שירות – שוחרר מצה"ל.
תחום הנפש והרוח ריתק אותו. דורון היה סקרן וחקר כל דבר לעומקו; כבר בילדותו המשוחחים עימו חשו שעומד מולם אדם בוגר. הוא אהב מאוד לקרוא, בעיקר ספרי פילוסופיה. על כן, לאחר שחרורו מן הצבא למד כשנתיים פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת תל אביב. דורון חלם להיות סופר; הוא תכנן ללמוד בשנה השלישית כתיבה יוצרת ונרשם לחוג לספרות. אך לא הספיק להגשים את חלומו זה, ואפילו לא הספיק לחשוף את השירים ואת הסיפורים שכתב.
דורון כיבד מאוד את הוריו; גם כשהתרחק מן הדת, המשיך להתלוות לאביו לבית הכנסת. עם אחותו ועם שני אחיו שמר על קשרים מצוינים.
הוא היה בחור יפה תואר, התנשא לגובה 1.85 מטר ודאג להתלבש בקפידה ולהיראות טוב. תמיד היה מוקף בחברים, עוזר ומנסה לפתור לכולם את הבעיות. מעולם לא הזניח את חבריו ולא רב עימם. דורון היה איש חסד, ואהב לתת מעצמו. אחיו אלון סיפר שהיו לו כוחות נפש ושלמרות הקשיים שחווה, הוא לא התכנס בתוך עצמו, אלא עזר ותמך באנשים אחרים ואפילו הציל. "דורון ריחם על המסכנים ויצא מגדרו לעזור להם, אך עשה זאת ללא התנשאות והרגיש שווה להם. הוא דיבר לכל אדם בחביבות ולא יצר אצל אף אחד תחושת נחיתות או אי נעימות."
כשיצא לאוניברסיטה, נהג להצטייד בשני כריכים: אחד בשבילו ואחד בשביל הנזקקים; כי רצה לתת לעומדים בצומת עוד משהו חוץ מכסף.
דורון אהב לכתוב שירים וסיפורים, לפסל ולהאזין למוזיקה מגוונת – מלהקת הרוק הישראלית "אלג'יר" ועד מוזיקה קלאסית. חדרו היה גדוש ספרים, דיסקים, סיפורים ושירים שכתב, ופנקסים שבהם תיעד כל רגע בחייו.
דורון בוכהולץ נפל ביום ה' בסיוון תשס"ט (28.5.2009), בן עשרים וארבע היה בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.
על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "בן אהוב, אח יקר, חבר מסור. חייו היו שירה של טוב וחסד".
בהספדה אמרה אימו: "במקום לחגוג לך את יום ההולדת שחל אתמול, אנו מעלים את זכרך. ... נלקחת מעימנו ערב חג השבועות. כנראה היו זקוקים שם למעלה באופן דחוף למלאך חדש, יפה וטהור לב. ... אתה ודאי יושב שם בשמים בשורה הראשונה בשיעורים של שלמה המלך ושל הרמב"ם, מקשיב ללקחם ושואל, כהרגלך כתלמיד מצטיין, שאלות נבונות. שם למעלה ודאי התקבלת לפקולטה לכתיבת שירה בהדרכת דויד המלך, שנולד ונפטר בשבועות. ... ועכשיו, אולי אצליח ללכת בדרכו של דוד ולהמשיך לחיות וליצור, ללכת בדרכי הנתינה והחסד שהתווה לנו דורון."
במלאות שלושים למותו ספד לו אביו: "דורון בני יקירי, כשמך כן אתה, היית מתנה יקרה וטהורה לי, לאימך ולכל משפחתך, אך קצרה מדי. קיימת במלואה את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. היית חבר של כולם, עזרת לכל מי שהיה זקוק לעזרה, גם לאנשים שאינך מכיר. היית תלמיד מעולה וסקרן, הישגיך היו טובים במיוחד לאורך כל חייך. היית בן אהוב, אח מסור לאחיך. ... אתה בליבנו לעד."
אחיו הגדול אביחי הספידו: "בשנים האחרונות כל בוקר היה התמודדות בשבילך. גם כשהיית מרוצה הקשיים היו שם, אבל הצלחת להתגבר עליהם. ... מעטים האנשים עם יכולת ניתוח דקה כל כך, אינטליגנציה רגשית גבוהה כל כך. הילד היפה, הרגיש, החכם, שהיה תמיד ה'ילד הקטן' של כולנו, ותמיד ידע למצוא דרך אל לב כולם. כזה שכולם רוצים לחבק ולחזק, מילדות ועד בגרות. קשה להאמין שאתה אינך פה, ואתה הרי היית יכול לבטא את מה שרצינו לומר באופן הטוב ביותר, הרי דרכך אל המילים הייתה ברורה יותר משלנו."
עופר ביתן, חברו הקרוב ביותר של דורון, תיאר את הלילה האחרון בחייו של דורון: "בכל הלילות שהעברנו וחלקנו יחדיו בקריאה, בנגינה, בשמיעת 'סרג'נט פפר', 'דרק סייד' ו'אלג'יר', בצפייה בסרטים שרק שנינו יכולנו לעכל ועימם הירדמות משותפת על ספת הטורקיז. ... היו ונשארו רגעי קסם משותף אשר חינם לא יסור לעולם. ואילו לילה זה, על אף שמתנה נפלאה היה – מקולל הוא מכל הלילות. ... החלטנו לבלות אותו במשותף עם ליעד בדירה. לדבר, לשוחח, להתעמק ולפלפל בכל אותם פלפולים וחפירות. ... שוחחנו והתעמקנו בחלומות, החלפנו עצות והתפנינו להקדיש זמן לשיחת רעים על חוויות העולם הזה. ... דורון, אחי שלי ... היית שם בשביל כולם, אך למרבה הצער ... הסובב אהב לאהוב אותך כשהיה מוכן לאהבה זו, שלא בכדי הייתה מעט קשה עקב היותך שונה מכולם. ... נשאת את כאבה וסבלה של מחלה קשה, יש שיאמרו חשוכת מרפא. ואתה בכוח מופלא הוכחת שאולי לא ניתן למצוא לה מזור מוחלט, אך אפשר להמשיך בחיים. משכת את עצמך כל יום מחדש, לעתים כל כמה שעות, מתוך הנקיק העמוק. ואני, ניתנה לי הזכות ... לסייע במשהו, בשיחה, בטיול או סתם בהיותי לצידך, במשיכה הקשה הזו. ידעת תמיד לצטט מתוך פרשת 'שלח-לך', פרשת בר המצווה שלך את תשובתם של האופטימיסטים המקראיים הראשונים, כלב בן יפונה ויהושע בן-נון: 'ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה' איתנו אל תיראם'."
דוד גוטמן כתב דברים "לזכרו של רעי, אהוב נפשי, דורון בוכהולץ": "את דורון זכיתי להכיר בתיכון, וכבר אז מצאתי בו איש שיחה יוצא דופן, שניכר בו שילוב התכונות הנדיר של עדינות ורגישות גבוהה, בצד כריזמה קורנת וכוח משיכה. דרכנו נפרדו עם סיום הלימודים, וכחמש שנים לא באתי עימו בקשר עד לתחילת שנת הלימודים הנוכחית באוניברסיטת תל אביב. נתקלתי בו במקרה ... מראהו היה שונה ממה שזכרתי ובא לידי ביטוי בלבוש שונה ובשיער אסוף וארוך. זכורה לי היטב פנייתי ההססנית וחדורת הציפייה: 'דורון?' שנענתה מיד בתגובה: דוד גוטמן!' שלוותה בחיוך רחב, לבבי, ומוכר מאוד, כאילו לא חלף יום מאז ראיתיו לאחרונה. ... דורון נהיה לאחד ממתי מעט האנשים בעולמי שהרגשתי כי הם מבינים אותי. מהיכרות קצרה יחסית הצליח להכין את שפתי, את אופן דיבורי ואת הלך מחשבותיי. ... הייתה זו תוצאה של הפתיחות שאפיינה את דורון. פתיחות במובנה העמוק ... שמקורה ברוח בת חורין, המצליחה לנצח את הטבע השקוע עד צוואר בדעות קדומות, בדוגמאטיות, וחמור מכול: באנוכיות. חירות נפש זו גרמה לו להיכסף כלפי זרותו של האחר, ולנסות לעמוד על טיבו של המופשט."
רעות הויזמן, חברתו הקרובה, כתבה בדמעות ממקומה בבוסטון: "דורי שלי ... מי עוד יתקשר להזמין אותי לארוחת ערב על הגג כדי לראות את הפסל החדש שפיסלת?!" בדבריה ציטטה רעות מדואר אלקטרוני שכתב לה דורון: "מזמן לא דיברנו פנים מול פנים ולכן שכחתי איך המוח שלך 'פועל' ובמה את מתעניינת ובכלל מה ה'טעם' שלך. ולכן אני לא בטוח שאנחנו מסונכרנים, צורת החשיבה שלי והשירים שלי – יש אנשים המכנים סגנון כזה כ'כבד' כמו שאנשים חושבים שפילוסופיה זה מקצוע 'כבד' שבעיניי אלה דברים בסיסיים ודווקא מאוד זורמים. כמו שאנשים לא הולכים להצגות וסרטים דרמטיים כי זה 'עושה' אותם עצובים. הסרט וההצגה לא ממציאים דבר חדש הם רק נוגעים בנקודה עצובה שלך, וחוץ מזה המעברים בחיים בין עצבות לשמחה הם מהירים למדי, לפחות בחיי. ואני לא יודע איפה את עומדת ואני בהחלט לא רוצה לבאס אותך, אני לא חושב שכל אחד מהדברים שהזכרתי מפריעים לי ליהנות מדברים, הנאה זה מנגנון אחר לגמרי, כך שאני לא חושב שחשיבה כזאת מפריעה להמשך החיים, להיפך היא נוסכת בהם איזה משמעות וזה נכתב בידי אדם שמפקפק במשמעות." "אני מנסה למצוא את הדבר שימלא לי את החור העצום הזה שנפער," כותבת רעות, "את המילים האלו שהם בכלל מעבר להבנה, שאף אחד לא יוכל עוד להגיד, מקומות שרק אתה תיקח אותי, תובנות שרק אתה תוכל להגיע אליהם, שיחות על סרטים ושירים וספרים ... ההתעניינות המטורפת באנשים שסביבך, האכפתיות והאמפתיה המדהימה לרגשות של אלו שאתה אוהב באמת. וגם לאלו שאכזבו לפעמים. ... שנים היית ידיד הנפש שלי, יועץ, מדריך, מטפל, מטופל, מעריץ, מאהב, אוזן קשבת שאין כמוה לעוד הרבה אנשים והיית אחר. אבל רצית כמו כולם. ... האהבה שידעת להעניק. נכון שהיה בה קושי מסוים והמון סבלנות אבל היא הייתה טהורה וחזקה מהכול. לימדת אותי לאהוב דברים שאף פעם לא אהבתי, לימדת אותי להתעניין בנושאים שלא התעניינתי לפני. לימדת אותי להסתכל על דברים בצורה שרק אתה-דורי יכולת להסתכל עליהם."
איתי בניאל, חבר קרוב של דורון, ספד לו: "עם מעט מאוד אנשים בחיי הגעתי לעומקים רגשיים כמו שחוויתי איתך. מכיתה י"א, בוויכוחים לוהטים עד אור הבוקר, בבית שלי, שלך או של שלומי, על החניכים שלנו, על מה נכון ולא נכון בחיים. ... שלושה נערים עמוסי פאתוס, יודעי אמת, מנהלים את העולם... וכך המשכנו בדרכנו, צעדנו יד ביד לעתניאל, נרגשים, מתוך ההבנה שהאמת היא מורכבת, עמוקה אבל גם פשוטה, וביחד ניסינו להבין את סודה. כבשת את ספסלי בית המדרש, טרפת את הש"ס וכמובן שכל הסובבים אותך נהנו לשמוע את דעתך הייחודית, הכל כך עשירה וחדשנית. זכורים לי ימי הכיף, כל פעם במקום אחר, עם חברים אחרים, פעם במוזיאון הילדים בחולון עם זינגר, ופעם במוזיאון תל אביב, רק אתה ואני מתפלספים שעה על כתם של מארק רותקו. זכורים לי לילות וימים של דיבור ושיחה שאינה יודעת מנוח, מטולסטוי ופיקאסו דרך פנחס שדה ומישל פוקו ועד הרב קוק וצ'רלס בוקובסקי. לך הראיתי את שיריי הראשונים וביחד המתקנו את כל רחשי ליבנו, באיזה עדינות ופרגון התייחסת לכל מה שהבאתי אל חיקך, כמו אמא טובה היית. מלטף אותי, משבח את כתיבתי, מאפשר לי להיות. דורון יקר! כל כך אהבת אותי וקיבלת אותי בכל תקופות חיי, תמיד התעניינת בכנות כל כך פשוטה ואמיתית ורצית לשמוע עוד, לעזור לי עוד קצת. וכל זה, למרות ההתמודדות האינסופית שהחיים זימנו לך. ... חיית חיים מלאים ועמוקים, גם לפני המחלה וגם בתוכה, חווית כל רגש, התמסרת ... אתכם המשפחה אני מחבק חיבוק גדול, דורון כנראה למד את אהבתו מכם. תמכתם, דאגתם וחיבקתם אותו..."
משפחתו של דורון תרמה לזכרו לבית הספר פרוכת ומעיל לספר תורה.