תפריט נגישות

סמל ליאור שלמה זיו ז"ל

ליאור זיו
בן 20 בנפלו
בן מרים (מימי) ודוד
נולד בחולון
בב' באב תשמ"ג, 12/7/1983
התגורר בחולון
שרת בחיל כללי
יחידה: דובר צה''ל
התגייס ב-מרס 2002
נפל בפעילות מבצעית
בי"ח בניסן תשס"ג, 20/4/2003
מקום נפילה: רפיח
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: חולון
הותיר: הורים ושני אחים - גילי ודניאל

קורות חיים

ליאור (שלמה) בן מרים ודוד. נולד ביום ב' באב תשמ"ג (12.7.1983) בחולון. אח צעיר לגילי ואח בוגר לדניאל.

ליאור נולד לאחר היריון קשה ולידה מסובכת, כמעט בסכנת חיים. כשנולד הביא עימו אור ולכן נקרא ליאור - בלונדיני, עגלגל ועל פניו חיוך שובבי תמידי של אחד שלוקח סיכונים. ליאור שובב, מטפס על גג המתנ"ס להוריד את הכדור, מדלג על גדר השכנים, עומד על סף התהום, נופל, נפצע, רץ... תמיד עד הקצה.

ליאור למד בבית-הספר היסודי 'גאולים' ובחטיבת-הביניים ובתיכון 'אילון' בחולון, שם למד גם צילום. המצלמה ליוותה אותו לאורך כל היום והוא בילה שעות רבות במעבדת הצילום בבית-הספר. ליאור העדיף להסתובב במסדרון, לעזור למזכירה, להפיק את מסיבת פורים, לנגן בתופים בכל אירוע ופחות ללמוד. הכל עשה בחיוך, תוך גרירת רגליים כאילו ברישול, כאילו בקלות, אבל ברצינות תהומית.

ליאור בבגדים גדולים, נעליים עם שרוכים פתוחים נשרכות אחריו, תיק ג'ינספורט צהוב, מלא טלאים (שסבתא תיקנה באדיקות), ליאור עם דיסקמן שומע בוב מארלי, שוטי הנבואה, עמיר בניון...

ליאור אהב לחיות את הרגע בלי להיחפז, לחייך חיוך גדול, לצחוק מכל הלב, לאכול טוב עם הרבה הרבה חריף, לישון בלי חשבון, להתפרע עם השיער, לצבוע אותו לאדום ולירוק, ראסטות, קרחת.

ליאור אהב לטייל, לטוס במכונית בכבישים (יד אחת על ההגה והאחרת על החלון והמוסיקה בקולי קולות). הוא אהב לבלות עם המשפחה, החברות והחברים, ולהתכתב באינטרנט. בחור חייכן שסלד ממריבות. לכולם עזר ודאג.

המצלמה ליוותה אותו בכל מקום. באירועים משפחתיים, בבית-הספר או סתם עם החבר'ה. לפני הגיוס הכין ליאור אלבום תמונות למזכרת, וצילם בו את כל חבריו. נטייתו לאמנות מצאה ביטוי גם במוזיקה. הוא ניגן בפסנתר ובגיטרה, אך את רוב זמנו השקיע בלימוד תופים.

הצילום היה לאהבתו הגדולה וליאור נלחם כדי להגיע ליחידת דובר צה"ל. ואכן במרס 2002 גויס ליאור ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. שם, בתפקידו כצלם צבאי, הפך מנער מתבגר לגבר רציני, מלא אחריות, סוחב על כתפיו הרחבות את תיק הצילום הגדול, ואת כל המשא הכבד של המראות שתיעד. הוא ראה הכל דרך עדשת המצלמה, מתכנן את הפריים, את האור, את המרחק והזוויות, אבל את הכל ראה גם דרך העיניים שלו, שהפכו להיות כבדות ורציניות יותר. במהלך שירותו נטל על עצמו את פרויקט מחשוב היחידה וסידור הארכיון.

ליאור אהב את הצילום, אבל יותר מכל רצה לצאת לשטח. השטח הנורא ההוא שממנו לא חזר.

ליאור נפל בחול-המועד פסח, ביום י"ח בניסן תשס"ג (20.4.2003), במהלך פעילות מבצעית לאיתור מנהרות להברחת נשק ברפיח, כשתיעד את פעילות "גבעתי". בן עשרים היה במותו.

ליאור נטמן בבית-העלמין הצבאי בחולון. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.

ליאור היה ההרוג הראשון של היחידה. רס"ן מיכאל, מפקד יחידת ההסרטה, מספר: "ליאור נאבק לצאת לפעילות מבצעית. חייל מצטיין, מסוג החיילים הכוכבים שיכולים להיות עוזרי המפקד. היה חייל פעלתן, מומחה למחשבים, שהצטיין גם בעבודה בשטח וגם בעבודות המורכבות באולפנים. בלילה שבין שבת לראשון היה בכוננות יציאה לשטח, והתעקש לצאת לפעילות".

רס"ן צביקה, מפקדו של ליאור, מספר: "היה חייל מדהים, נהדר, צלם בחסד. הוא השתלב בעבודת הצילום במהירות רבה. עמדתי למנות אותו לעוזר ראש המדור, תפקיד בכיר ביותר".

צופיה, רכזת השכבה בתיכון 'אילון' מספרת: "ליאור היה ילד מקסים ומלא שמחת חיים. היה לו לב רחב, חייכן ומפרגן, בעל כשרון נדיר לצילום. בתיכון אי-אפשר היה לתפוס אותו בלי מצלמה. היה בחור פעיל מאוד חברתית, גם משום שהיה טיפוס שהתחבב על אנשים במהירות וגם משום שהיה איכפתי מאוד. הוא תרם שעות מזמנו גם מחוץ לשעות הלימודים. במסיבת הסיום של י"ב הוא היה הכוח המוביל ובכלל מאוד אהב אירועים, מסיבות וחגיגות".

כותבת סימה, אחת הקצינות ביחידה: "תמיד אותו חיוך, אותו צחוק מתגלגל, אך יחד עם זאת מקצועיות שאינה נופלת מזו של ותיקים רבים אצלנו. הוא חסר לי מאוד ומדי יום אני רואה אותו לנגד עיני. הנה הוא כבר ייכנס, יצחק, יבקש לרכוש דברים עבורו ועבור חבריו. אף פעם לא שכח להודות על מה שקיבל. היה כיף לעבוד איתו. רק איתו במדור הסכמתי לעבוד כי הוא ידע מה צריך וידע להסביר לנו המפקדים את הצורך בצורה כנה, מקצועית ובאדיבות".

כותב בן, חברו ליחידה: "אנחנו מפיקים עכשיו קליפ. הייתי רוצה לראות אותך בצוות, מתרוצץ, מחלק חיוכים, צוחק, צועק, ושוב מחייך. נהנה לאכול, נהנה לחיות, להיות שם. כמו שהיית בהפקה של תשדירי ערכות המגן, באת ונתת את כולך. כזה היית. כזה אתה... זה לא היה צריך להיות כך. היינו צריכים להישאר נהג ופקיד. צלם ומפיק. לעשות עוד שבתות ביחד עם ארוחות גדולות שאמא שלך היתה מביאה. אם היה לי עוד יום אחד איתך, הייתי נותן לך חיבוק אדיר, מאמץ אותך קרוב קרוב, אומר לך שאני אוהב אותך, שאתה האיש הכי טוב ביחידה".

ענבל הידידה כותבת: "אתה זוכר שהייתי אומרת לך שהיה לי יום עצוב, מיד דאגת להעלות חיוך על פני. איך תמיד היית מקשיב ומנסה לעודד, לצחוק ולחייך את החיוך שלך... את ההסכם שאני אבוא לבקר אותך בבוסטון, שם תיכננת ללמוד מוזיקה, לא נקיים... אני לא אשכח איך רצת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן כשקיבלת את תעודת הבגרות, את מה שלא חשבת שתזכה לראות באותו יום. ליאור, הקסם שלך הוא האושר והאהבה הגדולה

שהענקת לכולם! תראה, חלום שלך התגשם: כמה בנות היו שם לכבודך ואת כולן אתה מכיר... כמו שרצית... אבל אתה לא היית שם לראות. אתה אמרת שלא כדאי לך להגיע לגיל 20, כי תהיה זקן... עכשיו תישאר צעיר לנצח!".

אמו מימי כותבת: "אני מביטה בתמונה שלנו, ערב ליל הסדר, כל המשפחה ביחד ואני מאושרת שאתה איתנו. כמה התעקשתי אז להצטלם איתך ואתה אף פעם לא אהבת להצטלם, העדפת תמיד לצלם בעצמך. ליאור שלי, כמה שמרת עלי, לא רצית שאדאג, לא רצית שאדע באיזה מקומות מסוכנים ונוראים אתה מצלם. מאז ששכבתי בשמירת הריון שלושה חודשים בבית-החולים ושמרתי עליך כדי שתיוולד בריא וחייכן הקשר הזה בינינו לא ניתק אלא רק התחזק. ילד רגיש שלי, חיוך גדול ועיניים מבריקות, פשוט אור. ועכשיו האור של חיי איננו, ובינינו מסתובב נאפו, הכלב שלך, עם זנב בין הרגליים. כל ה'שבעה' הגיעו המוני אנשים לנחם וכל יום גילינו עוד דברים עליך. גילינו שהוצאת רישיון על אופנוע כבד אבל החלטת לוותר עליו, כי ידעת שאנחנו חוששים שתרכב. בתיק שלך מצאנו פנקס ובו רשמת 29 מטלות, מחשבות והרהורים על החיים, שעליך להספיק עד יום ההולדת שלך ביולי. יום הולדת שכבר לא תזכה לחגוג. ילד צנוע שלי, לא גילית לנו איזה עבודה היתה מוטלת על כתפיך, על מכתבי התודה וההוקרה שקיבלת ועל הקידום שהוצע לך. כמה קשרים יצרת עם אנשים מסביבך, כולם זוכרים את החיוך הגדול שלך, חיוך שממיס לבבות ופותח דלתות. ועכשיו החיוך הזה שלך מביט בי מתוך תמונה... מסתכלת לראות אם כיבית את האור במסדרון, כמו שתמיד סיכמנו, כדי שאדע שחזרת הביתה. עכשיו האור במסדרון דולק כל הלילה והאור בליבי כבה לגמרי".

דניאל, אחיו הצעיר, כתב לו שיר: "ליאורי, ליאורוש, אח שלי/ היית בשבילי מורה ותלמיד/ חבר וידיד/ תמיד דאגת שהכל בסדר/ ואיך נעלמת אחרי ליל הסדר/ תמיד טיפלת בהכל/ עוד מימי ארגז החול/ תמיד דאגת לי/ רק ממתי שאני זוכר את עצמי/ עכשיו אתה בחול/ ולחבק אותך איני יכול./ אני כל כך אוהב אותך אח שלי/ אני רוצה אותך שוב חברי שלי./ ועכשיו מה אני עוד יכול לבקש?/ שתשמור על עצמך, איפה שלא תהיה".

ביוני 2003 הוכנס ספר תורה לזכרו של ליאור לבית-הכנסת בשלומי, במעמד ח"כ יצחק וקנין, מלווה בתפילה של האב דוד.

באוקטובר 2003 הקימה המשפחה סטודיו לצילום ב'מכללת שנקר' לזכרו של ליאור. הסטודיו משרת את חוגי העיצוב ומאפשר לסטודנטים לחקור אמצעים ושיטות צילום דיגיטלי, תחומים שהיו קרובים לליבו של ליאור.

ליאור הותיר אחריו אוסף מרהיב של צילומי ים ושמים, שקיעות וחופים. וכן כ-3,500 תמונות שצילם במהלך שירותו הצבאי. במאי 2004 נערכה לזכרו תערוכת צילום בגלריית תיאטרון חולון.

דניאל, אחיו של ליאור, הקים אתר אינטרנט לזכרו בכתובת: www.liorziv.co.il.

בניית אתרים: