סמל שלמה סעיד כהן טוהר ז"ל

קורות חיים

בן גבריאל כהן ושרה (סלטנאת). נולד ביום י"ב בסיון תשי"ג (26.5.1953) בעיר בורוג'רד שבפרס (איראן). שלמה היה אחד משישה ילדים במשפחה: ארבעה בנים ושתי בנות. מיכאל הבן הבכור ואחריו נולדו אורה, דני, יפה, שלמה והרצל. אביו גבריאל היה סוחר בדים ואמו שרה הייתה עקרת בית. המצב הכלכלי של המשפחה היה מעל הממוצע. סבו מצד אביו היה הרב יחזקאל. סבו מצד האם היה יוסף חכים, רופא מפורסם ואהוב.

הקהילה היהודית התגוררה יחד בשכונה אחת וכולם היו שומרי מסורת. בבית הספר היהודי למדו יהודים לפי תוכנית משרד החינוך האיראני והיו למדים כארבע שעות בשבוע עברית ועל ציונות ומדינת ישראל. תשע שנים הספיק שלמה לקנות דעת בעיר-הולדתו וסיים את חוק לימודיו היסודיים בהצטיינות. שלמה היה פעיל במסגרת תנועת "החלוץ".

באותן שנים חלם את חלום העלייה לארץ-ישראל. הוא היה כמעט היחיד בין חבריו היהודיים שהגה אז רעיון זה, וחתר ללא-לאות להגשמתו. הוא עשה נפשות לרעיונו גם בקרב חבריו. "רק מי שעולה ארצה- הוא ציוני נהג להטיף לבני-סביבתו.

בראשית ינואר 1969, כמה חודשים לאחר שאחיותיו אורה ויפה עלו לארץ, עלה גם שלמה בן ה-16 במסגרת עליית-הנוער. הוא זכה לקיים את הנדר שנדר לעצמו ועלה למולדת. הוא הדביק בהתלהבותו הציונית גם את יתר בני-משפחתו, וכעבור שנה עלו הוריו עם אחיו דני והרצל בעקבותיו לארץ והשתקעו בראשון-לציון. אחיו הבכור מיכאל למד ברפואה באוסטריה ועלה לארץ כשנתיים לאחר נפילתו של שלמה.

שלמה למד שנתיים בבית הספר החלקאי בכפר-בתיה, היטיב לסגל לעצמו את השפה העברית והתאקלם בארץ. בהיותו שקדן ומצליח בלימודיו המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון 'אריאל' שבראשון-לציון בכיתה י"א. הוא רכש תעודת בגרות בבית-הספר התיכון 'מישלב' שבתל-אביב, בבחינות אקסטרניות. הציונים היו מעולים, ושלמה חתר להמשיך ולקנות השכלה אקדמית בבית-ספר גבוה, בפקולטה למשפטים.

בתחילת אוגוסט 1972 החל שלמה באימוני הטירונות. הוא גויס לחיל-הרגלים והתנדב לגולני. את שירותו עשה בגדוד "הבוקעים ראשון" והיה גאה להשתייך ליחידה זו ונאמן לכל חבריו. לאחר-מכן עבר תכנית א' של קורס-מ"כים וסיימו בדרגת רב"ט. השתתף במלחמת יום-הכיפורים.

שלמה לא הרבה לספר על מלחמת יום הכיפורים, אך השפעתה ניכרה בהבעתו והתנהגותו. את חופשותיו הקצרות הקדיש שלמה לביקור חבריו הפצועים ביחידה ובביקור אצל המשפחות השכולות.

בעת מלחמת-ההתשה על המובלעת הסורית (בהמשך למלחמת יום הכיפורים) הגן שלמה עם חבריו על המוצב הקדמי תל-ענטר, שהופגז באכזריות רבה. כחודשיים הומטרה ללא-הפוגה אש-תופת על המוצב. שלמה היה אמור לחזור הביתה, אך התנדב להישאר כדי שחברו, שהיה נשוי טרי, יוכל לחזור הביתה לאשתו.

בערב חג-השבועות, ביום ה' בסיוון תשל"ד (26.5.1974) פגע פגז סורי פגיעה ישירה בבונקר. הבונקר קרס תחתיו, ושלמה נהרג במקום. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. המשפחה תרמה ספר-תורה לזכרו.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "בנכם שלמה נפל במלחמת- ההתשה במובלעת שבגולן. מלחמה זו היא המשכה של הקשה שבמלחמות ישראל... והסורים, שיצאו באוקטובר בכונה להשמיד את עם-ישראל, לא השלימו עם כישלונם ותבוסתם וממשיכים בשיטת הלחימה האחרת, שיטה של הפגזות יומיות... סוג זה של לחימה מחייב אותנו להימצא תחת אש אויב לעתים קרובות ולמנוע ממנו כל הישג... בנכם שלמה הבין את הסיכון שבדבר וכן את האחריות הגדולה, ומילא את מה שהוטל עליו בשקט, באחריות ובמסירות".

יפה האחות מספרת כי לאחר נפילתו שלמה, בן דודם, שהתקשה להשלים עם האובדן, חזר לאיראן, נישא שם והקים משפחה. אך כשהתגלתה תמונה שלו עם מדי צה"ל, נאסר, עונה והוכרז כי יוצא להורג. סבם יוסף שימש בשנות ה-80 כרופאו האישי של האייתוללה בורוג׳רדי, מנהיג רוחני חשוב באיראן. בזכות הקשר של הסב עם האייתוללה, ניצל בן הדוד מתלייה והצליח לברוח לארצות הברית.