תפריט נגישות

חיים גרושקה ז"ל

חיים גרושקה
בן 17 בנפלו
בן דורה ויעקב
נולד בפולין
בכ' בתשרי תרצ"א, 4/4/1930
התגורר בגשר
שרת ב
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ח בניסן תש"ח, 27/4/1948
במלחמת העצמאות
מקום נפילה: גשר
מקום קבורה: אשדות יעקב
הותיר: אחות

קורות חיים

נולד ב-4.4.1930 באוסטובק שבפולין

בן זקונים במשפחה. הורינו ואחינו הגדול ניספו במחנות המוות.

חיים היה רועה צאן בכפר נידח. עבד בכל עבודה קשה במשק, אצל איכר פולני בתור ילד יתום נוצרי, מה שהיה הרבה פעמים קשה להסתיר את היהדות, בפרט לבנים.

אם זה בשאלות למיניהן ומנהגים של נוצרים. וגם בין בנים שהתרחצו בנהר ערומים, ועוד הוא היה בסה"כ בן 12. את העבודה הזאת השיג לו חבר של אחינו, איכר צעיר שרק הוא ידע על היותנו יהודים, חלילה לא עוד מישהו!!

בשנת 1943 תפסו הגרמנים את אחינו וירו בו. זה קרה בכפר אחר ומאז היינו צריכים לדאוג לעצמנו בפחד מוות וקיום.

אותי כמובן ישר גירשו. ידעתי שבכפר השכן נמצא אחי בחיים וידעתי את שם האיכר, הייתי חייבת לספר לו שאין לנו אח הדואג לנו.

הייתי צריכה להיכנס אבל כביכול אנחנו לא מכירים. פחדתי שאחי יראה אותי ויאמר משהו, אבל רק עינינו דיברו, וכשהיינו כמה דקות לבד בישרתי לו את הבשורה הרעה, ואמרתי לו שישתדל להיות ממושמע, ילד טוב ושלא יבכה, שישמור על עצמו ואח''כ הלכתי לדרכי הלא ידועה...

אחרי שהמלחמה הסתיימה הייתי כ-150 ק''מ מהמקום שהשארתי את אחי, והמקום בו הייתי השתחרר מהגרמנים 6 חודשים מאוחר יותר, כאשר יכולתי לנסוע במחשבה שלי שאני יחידה יהודיה שנשארתי בחיים אחרי מה שראו עיניי, בכל זאת, בפחד ובתור נוצריה, הגעתי לאוסטרובק, מקום הולדתנו.

להפתעתי, היו שם שתי חצאי משפחות יהודיות שנותרו בחיים, והם בישרו לי שחיים חי והוא צריך להגיע.

איזו שמחה! אין לי מילים, צחקנו ובכינו לסרוגין.

גם אחרי שהמלחמה הסתיימה היתה בעיה, היינו צריכים להתפרנס ממשהו. גם אנטישמיות שררה בפולין.

הלכנו לשכנים של סבתינו בוורשה ושם נודע לנו שדודינו, אח של אמא שלי, חי, ונתנו לנו את הכתובת שלו. הדוד קיבל אותנו, אבל רצינו מאד לעזוב כי הדודה נתנה לנו להרגיש לא רצויים. נראה שזמן השהות שלנו היה ארוך מדי.

אחרי מספר חודשים באו שליחים מהארץ ואירגנו קבוצות של ניצולים. הצטרפו גם נצולים מרוסיה וכך בשנת 1947 העלו אותנו בעליה בילתי לגלית ארצה אבל האנגלים תפסו את האוניה "מולדת" וגירשו אותנו לאי קפריסין, במחנה קפריסין גרנו באוהלים, אח''כ במחנה חורף בצריפים מפח. סבלנו מחום ומחוסר במזון ומים. באו אלינו שליחים מהארץ ולימדו אותנו קצת על הארץ ואת השפה העברית.

פעם שמתי לב שחיים הולך לישון מוקדם מאוד ושאלתי אותו מה יש לו , הוא ענה שהוא רעב וכשישנים לא מרגישים.

הוא סבל בקפריסין והרגיש חלש ומדוכא. האנגלים התחילו לשחרר קצת נוער, כל חודש כ - 50 בני נוער, הגיע תורנו. חיים ואני עלינו ב -24/7/1947 הגענו לעתלית, ושם אנשי הסוכנות הפרידו ביננו. שלחו את חיים לקיבוץ גשר ואותי לתל יוסף. רציתי שגם חיים יהיה איתי בתל יוסף אבל הם לא הקשיבו לי, לא ידענו להתווכח.

היינו מתקשרים בטלפון שאז רק במזכירות היה היה טלפון, היינו קובעים שעה. פעם ביקרתי אותו בגשר ופעם הוא ביקר אותי בתל יוסף, רק פעם אחת היתה לי הרגשה רעה שמשהו יקרה לחיים, הוא תמיד היה מרגיע אותי, אבל לא נרגעתי. אפילו פעם חשבתי שזה לא הקול שלו מדבר איתי, כל כך מוזר, אבל לדאבוני...

שמענו שיש קרבות בעמק הירדן היה מתח נוראי, וביום שישי בערב קרא מזכיר הקיבוץ להורה המאמץ שלי החוצה וסיפר לי שאחי, חיים, איננו.

הוא חזר ולא אמר לי שום דבר, אבל לי זה היה מוזר בלב.

בשבת בבוקר הלכנו לחדר האוכל היה נראה לי שכולם מסתכלים עלי, כשחזרנו לחדר פניתי ליוכבד ונחום שטיקלר ההורים המאמצים וביקשתי שיגידו לי את האמת, אם קרה משהו. ואז רק בתנועת ראש נודע לי על האסון הנורא, אחי היחיד האהוב, הטוב לב שלא הספיק להכיר את הארץ ולא לנשום את האויר של האביב הראשון, את החופש סוף סוף האחד והיחיד שלו אינו עוד. כמה חבל!!!

נשמתו בגן עדן תהיה, אמן.

בניית אתרים: