רב"ט יעקב שמיע ז"ל

אלבום תמונות

14 מרץ 2004

האיש מאחורי המצלמה

עד אותו יום רביעי, בשעה 20:00, לפני 20 שנה, כמה ילד בן שמונה יכול לעמוד על טיבו וגדולתו של אדם?
אני יושב בימים אלה קורא את המכתבים והזיכרונות שמכריך ואוהביך כותבים לך. לומד להכיר אותך דרך עיניהם. עיניים בוגרות, לא של ילד בן שמונה, בוהקות כל פעם מחדש מהערצה, הערכה והכבוד אליך. האיש שידו בכל, ויד כל בו.
שעות על גבי שעות סורק שקופיות, ועוד הזרוע נטויה. האיש שהנציח בצורה יוצאת דופן את כל אהוביו, אך שכח ולו לרגע, לעמוד יותר בצד השני של המצלמה. אבל ככה היית, האיש מאחורי המצלמה. לו רק היה לך אז, מה שיכול היה להיות לך היום.
דרך התמונות, מנסה לשחזר איך זה היה נראה, באותו רגע של הצילום, מהכיוון השני, בעיניים שלי. תמיד מאושר, גאה ושמח בחלקך. רק שלא ידעת אז עד כמה האושר ירקע לשחקים, או שבכלל לעצמך ידעת כי אתה מושאל לזמן קצר.
אז כמו כל בן זקונים במשפחה, תמיד אהיה הכי קטן ובטח בשבילך. הרי הזיכרונות המעטים, אך מלאים מילדותי, יישארו בעינן.
אותו ילד שרץ לחבק אותך, כשחזרת מהעבודה, לא יתבגר ולא ישתנה לעולם.
אותו ילד שהזיכרון האחרון שלו, זה מרחק 5 מדרגות ממך, כשאתה שרוע על הרצפה.

למשאלת לבי אקדיש מס' שורות משירו של אהוד בנאי,
" ובאופק אחר סביב שולחן השבת
יושבים כולם יחד גם אתה ואני
שלוות עולמים... "

שחר