רב"ט יעקב שמיע ז"ל

אלבום תמונות

14 מרץ 2004

סופר-מן
כשאני מסתכל אחורה, יעקב זו הדמות שהשפיעה הכי הרבה על חיי.
עד היום, 20 שנה אחרי המוות הטראגי, כמעט כל מה שקורה לי אני חוזר ואומר לעצמי בלב, אילו היה פה, מה היה חושב. הלוואי שהייתי יכול להראות לו דברים.
בקיצור, כל מה שאני יכול זה להודות לאלוהים, שנתן לי את הזמן להכיר אותו, אמנם לזמן קצר, אך מאוד דומיננטי בחיי.
הזיכרונות הראשונים שלי מיעקב זה אדם גדול, שרירי, עם שפם. "סופר מן". כבר בגיל קטן אני זוכר את הקשר שיצרנו. את אימא והדודות צועקות שלא ירים אותי עם יד אחת. עד היום, הדבר הראשון שעשיתי עם הילדים שלי זה להרים אותם באותה צורה, וכמובן גם אני קיבלתי צעקות מאישתי ומאימא שלי. כבר בגיל 5 יעקב אימץ אותי, וכל יום אחרי בי"ס הייתי מחכה לו בפינת אהרונוביץ' ומבלה את כל אחה"צ במשאית שלו. היינו מבלים לפחות 3-4 שעות ביום, ואף פעם לא היה לי רגע משעמם. תמיד סיפר לי על החיים, הצבא. אני זוכר עד היום את הימים שלא יכל לאסוף אותי, עומד שם ומשתגע.
לשבת לידו הייתה אחת ההרגשות הכי נהדרות שאני זוכר. לראות איך שכל הנהגים העריכו אותו וכל האנשים שהכירו אותו, זו הייתה הרגשה לא נורמלית. בגלל שבילינו הרבה זמן ביחד הפכנו להיות מאוד קרובים אחד לשני, וכמעט ולא היה דבר שלא ידעתי עליו וההפך.
יעקב לא יכל לעשות דברים בקטן, הכל תמיד בגדול.
צילום- יעקב התחיל לצלם בתור תחביב, אנשים רגילים קנו מצלמה שמשפריצה מים. יעקב קנה מצלמה בכל גודל, ומסרטה. היה עושה סרטים ותמונות למשפחה ולכל הרחוב, ובייחוד בפורים בכל שנה, היה פותח בבית סטודיו לתמונות ובכל שנה קנה מסרטה יותר טובה. היה מאוד גאה בעבודתו ועד היום זה הזיכרון הכי גדול שיש במשפחה, ויישאר איתנו לתמיד.
יום אחד קניתי אקווריום עם 4 ראשנים, יעקב ראה והתלהב, ורצה להביא את חוף הסלע לסלון. אחרי תכנון ובנייה של חצי שנה היה לו את האקווריום הכי גדול בשכונה. ואי אפשר שלא להזכיר את הרכבות החשמליות, כלב זאב בגודל של סוס, יחד עם שישה ילדים ואישה, בבית של שני חדרים. לא נשאר הרבה מקום לזוז, אבל את יעקב שום דבר לא עצר. תמיד הבית היה מלא באורחים וחברים ותמיד היה לו זמן עבורם. בקיצור, לכל אדם שצריך עזרה.
אני זוכר את יעקב חוזר הביתה לשמחתנו אחרי מלחמת ששת הימים, כולם ישבו בבית וחיכו לו. ראינו מהמרפסת כשעצר את המשאית ועליה ערמה מכוסה בשמיכות צבאיות. כמובן שלא יכולנו לחכות. טיפסתי על המשאית, הזזתי את השמיכה, ולראשונה בחיי ראיתי טלוויזיה. כמובן היו המון מתנות נוספות לכל הילדים אבל הטלוויזיה ממש הפנטה אותנו. אני זוכר כשחיברנו את הטלוויזיה בפעם הראשונה - ראינו "שלג בחרמון", אבל כולנו לא יכולנו להוריד את העיניים במשך שעה אחרי זה. חודש אח"כ התחילו שידורי ישראל ואני הייתי הגיבור של השכונה, כי יש לי דוד עם טלוויזיה.

עם התבגרותי הקשר בנינו התחזק. למרות שהוריי לא היו מבסוטים שאני בצנחנים, יעקב תמיד נתן את המילה הנכונה, והעלים עין כשהייתי גונב לא את הג'יפ. כמובן שגם אחרי הצבא נשארנו צמודים והתחלתי לעבוד עם יעקב בשיפוצים. זה היה הזמן בו גיליתי שיעקב הוא אדם נורמלי, לא "סופר-מן" ויש לו גם חולשות, חולשות שנובעות מטוב ליבו והרצון לעזור. (לצערנו בעולם שלנו, ובייחוד בעסקים, תכונות כאלו יכולות להיתפס כחולשה). יעקב היה סוחר לא נורמלי, נתנו לו כבוד בכל מקום. ספקים, קליינטים, שותפים, מסעדות – הוא היה האדם היחידי שאני מכיר שמסתובב בשוק הכרמל וצועקים לו "יעקב...יעקב". כמובן שתמיד היה מעניין להסתובב איתו.
באותה תקופה קיבל יעקב את התקף הלב שלו. זה היה הלם לכולנו וזה ניפץ את כל המיתוס שהיה לי עליו. שפתאום הוא נורמלי שגם יכול להישבר. כשחזר לעבודה היינו צריכים כולנו לריב איתו כיוון שחשב שלא קרה כלום, והוא יכול לעשות עדיין הכל אותו דבר. התפקיד שלי היה להשגיח עליו שלא יתאמץ יותר מידי. וכשיעקב היה עובד במטבחים, היה תמיד פוצע את הראש שלו מהארונות. תמיד היינו צוחקים שרק בגלל המכות לא גדלות לו שם שערות. בגלל שעבדתי איתו הרבה זמן, ידעתי מתי לשים את היד מעל הראש שלו בשביל שלא יקבל מכה. התפקיד השני שלי היה לערבב את הדבק, וכמובן אף פעם לא הייתי מספיק מהיר בשבילו.
אני זוכר שהיינו אוכלים צהרים במסעדת. בשבילי זו הייתה חוויה לא נורמלית מפני שהוא הכיר לי את עולם המסעדות. אני זוכר תמיד את רפאל ויתר העובדים מסתכלים כמו כל פועלי הבניין על בחורות ושורקים. בגללי יעקב תמיד היה מסובב את הראש. אני יודע שזה בגללי כי סיפרו לי שכשאני לא שם, יעקב היה מצטרף.
יעקב עישן המון סיגריות, ואחרי המחלה היה ממש קשה לגרום לו להפסיק. יום-יום הייתי נלחם איתו, "תן לי אחת אחרונה אחרי ארוחת צהרים", ואני חושב שהוא עישן עד יומו האחרון.
כשיעקב נפטר זה היה היום הכי עצוב בחיי, אני חושב שיום זה שינה אותי לתמיד. זו הפעם הראשונה שהמשפחה עברה משבר כזה גדול. לא מדברים על זה הרבה, אבל בלילה אחד החיים של כולנו השתנו. אפילו כשהיה חולה וידענו שיש סיכוי שמשהו יקרה, לא האמנו שמשהו אכן יקרה ליעקב. הוא היה הסלע של המשפחה, ושום דבר לא היה קורה בלי שהיה שם. אני חושב שעד היום החור שהוא יצר אחרי שנפטר עדיין ריק. החיים אחרי שעזב אותנו לא ישובו להיות אותו הדבר.
אני מודה לאלוהים על הזמן שנתן לי להכיר את דוד יעקב מקרוב, ואני בטוח שהוא יושב בגן עדן, עם סיגריה בפה, ועדיין מנסה לסדר את החיים לכולם שם.

אלי בוברוביצקי