אלבום תמונות
07 מרץ 2004
אני אחותו של שמיע יעקב ז"ל, אחות מס' 3 והצמודה שלו מבין חמשת אחיותיו.
אני אשתדל לתמצת את זיכרונותיי עם אחי היקר שהיה לי יקר מכל אדם. אני בסך הכל בוגרת ממנו בשנה אחת וצמודה אליו מהיום שהכיר את עצמו. בזמנו נשארתי שנה נוספת בגן על מנת ללכת איתו ולשמור עליו. לבית הספר הלכנו יחד, אומנם לא באותה כיתה, חזרנו הביתה ביחד, בקיצור צמודים וכולנו שמרנו עליו, אנו כל חמשת אחיותיו. ובכל זאת נקטף פרח צעיר וזו כמובן מכה גדולה לכל המשפחה, כמובן בראש וראשונה ילדיו ואישתו. אם אספר את אשר עברנו בילדות החל במשחקים ששיחקנו יחדיו וכלה בחוויות שחווינו יחדיו, מזה רק אפשר לכתוב ספר שלם. אינני יודעת מה לכתוב קודם, למשל כשרצה להיות עגלון והזדקק לסוס כמובן שאני הייתי הסוס לעגלה וצמותיי היו המושכות, ואם התחשק לו לעשות סיבוב על אופניים אני הייתי אחות גם לסודותיו והיינו יחד משכירים אופניים ונוסעים לפי התור, אם כי שהיה נוגד את הכללים בבית, עיר כמו במדינה ערבית ועוד יהודים זה היה נוגד את הכללים.
וכשעליתי לישראל, כמובן בלתי לגאלי, עשה סצינה גדולה בבית איך אני עולה בלעדיו ולפניו עד שהוא הצטרף אלי כעבור שנתיים.
ובשנות החמישים הגיעו הורינו לישראל אחרי טלטולים רבים הגיעו למעברת רמלה, קיבלו צריף וכמובן ששנינו הצטרפנו אליהם. מאחר וזה היה צריף מגורים יעקב ואני החלטנו לבנות מטבח, בנינו מטבח צמוד מבלוקים, מטבח מפואר ויפה בארבע ידיים שלא ידעו דבר ואנו סך הכל ילדים אפשר לומר. איך אומרים, אם תרצו אין זו אגדה. הסיום היה הגאווה של שנינו ולפחות זה מטבח בנוי ולא צריף.
מאז שהוא נקטף עברו 20 שנה וכל זאת הוא עדיין חסר לי, וזה באמת קמצוץ קטן ממה שעברנו בילדותינו יחדיו.
בוברוביצקי שושנה