12.3.2010
עברו חמש עשרה שנה מאז מותו של נחומי. הזיכרונות הולכים ומתעמעמים, והתמונות הולכות ודהות. היה איתנו רק תשעה עשרה וחצי שנים. חייו לא היו קלים; התחברות עם אנשים הייתה קשה לו, היה סגור ומופנם והתבטאותו לא הייתה חופשית. היה לו שכל חריף, אך עור דק ורגישות רבה לפגיעה. לא קל היה לו בחיי היום - יום. לא היה חברתי, היה בודד, והתקשה ליצור קשר אישי.
לא ידענו איך לתקשר איתו ולעזור לו; לא היינו מודעים לסכנה, ולא ידענו לעצור בזמן את המעשה האובדני.
ייתכן שאילו היה מתגבר על יום אחד של דיכאון - היה ממשיך להלחם, ונוכח שיש לו סיבה לחיות - ויש לו ברירה אחרת.
הוא היה יקר לנו, ובמיוחד; הוא הצטיין בתחום המחשוב, ויכול היה לבנות את חייו בעולם האינטרט שהחל אז להתפתח.
השנים שעברו לא היו שנים רעות לנו; גיל ודפנה בנו את חייהם עם בני זוגם, ונולדו לנו שבעה נכדים אהובים.
אך בלב נשאר כאב - שלא ייגמר.
איבדנו את נחומי בלי להבין מדוע, ובלי לדעת מה צריך היה לעשות כדי לשמור עליו.
יהי זכרו ברוך.