סמל מאיר יעקובי ז"ל

אלבום תמונות

בבואו לבסיס הקליטה והמיון נוכח ג'קי לדעת שיחידת קומנדו 101 פורקה ומוזגה בצנחנים. מפקד הקומנדו אריק שרון היה למפקד הצנחנים, מאיר הר-ציון התמנה מפקד הסיירת וכמה מבחירי לוחמיה של היחידה המסתורית תפסו עמדות מרכזיות בחטיבה. הוא ראה איפוא את מקומו הטבעי בסיירת הצנחנים. עד מהרה צורף כחבלן לחוליה בה שירתו שניים מלוחמי ה-101, יצחק ג'יבלי וישי צימרמן.
הסיירת היתה הנבחרת בחטיבת הצנחנים ובה פגש ג'קי במאיר יעקובי מבית אלפא. מאיר היה סגנו של מאיר הר-ציון. הוא השתתף ברבות מפעולות היחידה שנעה לאורך הגבולות המפותלים הגובלים במצרים ובירדן וניהלה קרבות לילה עם צבאותיהן. דרגתו היתה סמל, אך אותה תקופה מיעט מפקד הצנחנים אריק שרון מערך הדרגות ובחן את הלוחמים לפי כשרם הקרבי. בכך המשיך את המסורת שתחילתה ב-101. לא הדרגה קבעה מי יפקד על הפעולה אלא כושרו וכשרונו של החייל, ולא אחת היו קצינים כפופים לפיקוד סמלים. אריק ראה ביעקובי לוחם מעולה הנוסך בטחון בחבריו וכמה פעמים עמדו תחת פקודו בעלי דרגות גבוהות מדרגתו. "יעקובי מפקד נהדר עם לב זהב," אומר עליו יצחק ג'יבלי, "לידו הרגיש כל אחד את עצמו חזק ובטוח. הוא החבר הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת." זאת ידעו גם גדי וג'קי.
ב-1954, שהיתה השנה הראשונה לכהונת רב אלוף משה דיין כרמטכ"ל, היתה הפעילות בסיירת הצנחנים בלתי פוסקת. לוחמי הסיירת פעלו בחסות החשיכה. כמעט מדי לילה סיירו חוליותיה לאורך הגבול ולעיתים מצידו השני של הקו הירוק, וכמה פעמים נכנסו בקרבות עם כוחות עדיפים עד שגברו עליהם. הצנחנים חשו שהם יחידה אינטימית נבחרת. חייהם התנהלו בבסיס היחידה והם מיעטו לפגוש לוחמים מיחידות אחרות. שלושת הצנחנים ידעו אך מעט על חטיבת גולני וחייליה, ולא הכירו כלל את הסגן מאיר מוזס והסמל אורי אילן ששירתו אי-שם בצפון הרחוק. גם ההיכרות בין מוזס לבין אורי היתה קצרה ושטחית.
שבועיים אחרי הפגישה הנלבבת בין אלוף משנה שדמי ומאיר יעקובי נקראו גדי וג'קי לשירות בחטיבת המילואים של הצנחנים. את מאיר יעקובי שכחו לגייס ובא כמתנדב. אף שכבר נשא אשה צעירה מבית-אלפא והיא נשאה ברחמה חיים חדשים, לחם יעקובי כאחד הנערים ונדחק אל ראש השורה הקדמית של חובשי הכומתות האדומות. צה"ל כולו התפרש על פני מדבר סיני הלוהט, באותם ימים אחרונים של חודש אוקטובר 1956. הצנחנים זינקו ממטוסיהם אל האכזר בקרבות - אל קרב המיתלה. אש תופת נורתה מן הצוקים הנישאים וכוכיהם. כוח הצנחנים שחדר למיצר נלכד ושיווע לחילוץ. מטוסים מצריים צללו וצלפו בישראלים ועמדות המקלעים פלטו צרורות אש. פעמיים נפצע מאיר יעקובי וסירב לחדול. עדיין היה ממשיך ומסתער בהבקעה אל ראש הכוכים, רץ חשוף וגלוי לקראת כדורי העופרת, עד שנדם.
"מה לעשות," ספק דוד יעקובי את כפיו, "כזה היה הבן שלי. פעמיים נפצע. בפעם השלישית נחתך."
זמן מה אחרי שהתנדף עשן הקרב הנורא מעל למעבר המיתלה ונמוג בשמים הכחולים, נולד בבית-אלפא מאיר יעקובי הבן.
לזכרו של אדם
לא קל להעלות על הכתב את דמותו הרב-גוונית הנפלאה של מאיר, כשם שקשה להעלות על הכתב את החום האנושי הקורן מאדם, את התבונה העמוקה, את החדירה לעומקן של כל הבעיות, קטנות כגדולות, העומדות בפניו, את השליטה העצמית שנדירות כמוה, את החוסן העצום הגופני הרוחני המשתלבים בהרמוניה חורגת מן הרגיל, את המיזוג שבין עדינות וכוח, השרויה בכפיפה אחת, את השנינה וההומור, את ההגינות, את ההיגיון, את הצניעות האמון ועזות הפנים, את אהבת האדם באשר הוא אדם, את הרצון לעזור ולסייע, את חוסר האנוכיות. ואמנם תכונותיו אלה של מאיר גלומות בצוותא בדמות דינמית זו.
למרבה הצער, מעטים הכירוהו ממשית. אבל כל שבא במגע עמו, קצרות כארוכות, השאירה דמותו בלבם את רושמה העז, את התחושה של קשר סמוי אליה, את הרצון לקרב אל אישיות זו, הפתוחה, החמה והמקסימה בפשטותה. באשר היה שרוי, הקרין הוא מדמותו ורבים על ידו למדו ובנו אופיים. רבות לא הספיקו בחייו, ואף על פי כן, רבות הנחיל לנו לחבריו, קרובים כרחוקים, לא בפרי יצירותיו, כי אם בדמותו, ברוחו, "באדם" שבו, בהרבה מתכונות אלה שהזכרנו טבוע מופת אישיותו.
ועתה, עם השקיפי על עברנו הלא רחוק, כשחיינו בצוותא את חיי קבוצתנו במוסד, רואה אני ברורות את מידת השפעתה של דמות גדולה זו בהתפתחותה של הקבוצה ושל הרבה פרטים בתוכה.
לעתים, לא הצליח מאיר לבטא במעשים את אשר עם ליבו; אבל לעולם היה מובן. לעתים לא עלה בידו לבצע דבר-מה בשלימות; לעולם היה שוקד בהתמדה ובעקשנות מפליאים ובדרך הקשה של פרט פרט וצעד צעד עד שהדבר עלה בידו.
לעתים לא הגיע למקום, לדבר שחפץ; לעולם לא התיאש עד אשר השיג את אשר רצה. את אשר החליט, לעולם ביצע עד הסוף.
הוא לא אהב הססנות. הוא לא אהב פחדנות. מאיר לא אהב רכות-לבב. ואלה אשר נתפסו לתכונות אלה ונתונים היו בכפיפתו שינו מנהגם, כשמאיר משמש דוגמה. מפקדים, חברים וחניכים אהבוהו אהבת נפש. ואין הדברים מוגזמים. עדים הם מעשיו בכל צד ומקום, שבהם היה שרוי. רבות אפשר לכתוב על עדויות חיות אלה. אשר כשלעצמם יש בהם מן הגדול והמופלא.
מופת היה בחייו, מופת היה בנופלו ומופת יישאר לנו לחבריו שהכירוהו מקרוב. זכרו של מאיר איננו רק זכר אבדן חבר אהוב; בנופלו אבדנו אדם יקר, אישיות בעלת תכונות נעלות, ויכולת עצומה שלא הספיקה לבוא לידי ביטוי במלואה. ואמנם לא הספיק מאיר לתת רבות משלו, ועל כן שבעתיים יגברו הצער והיגון; אבל על אף דאבון לבנו שאין לו גבול, יוסיף לשכון בקרבנו מופת אישיותו.
לעולם לא ימוש זכרו היקר מלבנו.
חיים זלצר
בין "התל-ארזיים"
קשה מאוד להעלות זכרונות על הדף, קשה להעלות את תקופת הילדות והנעורים, שלמאיר חלק פעיל בה.
חזות הנעורים פקחה בפנינו את העתיד, הטוב והמזהיר היה לפנינו.
כנער היה שותף לכל המתרחש סביבו, חבר ער ונאמן לידידיו וחבריו, שותף לנעשה בקן, בגדוד ובקבוצה.
הכרנוהו בשכונה בתור ילד שקט. אך במהרה נקלט לאותה חבורת ה"תל-ארזיים", חבורה שחלק גדול מזמנה בילתה בחיק הטבע, בין הסלעים, בחורשה, במשחקי ילדות ושובבות.
מאיר התקרב אלינו יותר, כאשר הצטרף לתנועה, בהיותו בן אחת-עשרה. היה בגדוד בני-מצדה הירושלמי בקב' עין-גדי, אותה קבוצה, שיסודה היו התל-ארזיים. אותה קבוצה שיצרה הווי מיוחד של שוטטנות ומשחקים בחיק הטבע. לא לחינם רכש מאיר את חיי הקבוצה והיה אחד ממעצביה הבלתי מועדים.
יחד חיינו את המתרחש מסביב. יחד הושפענו זה מזה. במשותף החלפנו חוויות וגוללנו בעיות של הקבוצה, של הגדוד ושל התנועה. "יחד" זו המלה, שהיתה שם נרדף לתל-ארזיים, "יחד" זוהי המלה שהיתה שם נרדף למאיר, לא רבות מצאנוהו בודד, תמיד אחד מחבריו היה לידו, או שהוא בין חבריו.
בגלל מלחמת השיחרור נתפרדה החבילה, לא עוד יכולנו להיפגש ולשוטט בחורשת שנלר הגדולה, ולטפס על סלעי תל-ארזה. פגזי האויב עשו את שלהם. לאחר מלחמת השחרור, בהיותו בן שלוש-עשרה נסע מאיר עם אחותו לאמו בחולון. שם מצא את מקומו, מיד עם בואו, בגדוד להבות, מן החברים המרכזיים היה למרות שזה מקרוב בא. לא חדש לתנועה היה. ידע את נפש חבריו וידע את התנועה.