אבי, עמוס, היה פעיל בארגון ההגנה בעיר הולדתו טריפולי, הוא החביא נשק בביתנו והדבר התגלה לשלטון האנגלי ששלט אז בלוב. למזלו היו לו חברים ערבים שבאו להודיע לו שעומדים לעצרו.
השנה היתה שנת 48' והימים ימי תשובה, ערב יום הכיפורים. אבי הבין שהקרקע בוערת תחתנו. לא היסס לרגע לקח את אימי ואותנו הילדים וכך ברחנו כפליטים, באוניה איטלקית שהביאה אותנו למחנה של הג'וינט באיטליה.
אחרי שנה ששהינו במחנה עלינו ארצה באוניה "נגבה", רק אבי נותר מאחור כיוון שהיה חולה ונזקק לטיפול רפואי.
הגענו ארצה ושיכנו אותנו במעברת חוטר בבאר יעקב, אחי יצחק ז"ל היה הבכור ונאלץ כילד לתפקד כאבי המשפחה ולעזור בפרנסה, למרות שהיה רק בן 10, למד ועבד במקביל. המצב הכלכלי בשנות החמישים היה קשה ואבי הצטרף אלינו רק אחרי שנה.
יצחק הקדיש המון זמן לפעילות קהילתית ויזם הקמת מועדון גדנ"ע לבני הנוער. הוא דאג לתיפקודו השוטף של המועדון במסירות רבה ומתוך שליחות לאומית ואמונה עמוקה.
עד היום יש אנשים שהיו חניכים שלו וזוכרים אותו כמדריך, שהיה משכמו ומעלה, ביניהם נחום איצקוביץ ראש המועצה לשעבר. גם בצבא היה חייל למופת ושימש דוגמא לאנשי הפלוגה שלו בנחישותו ובאהבתו למולדת.
יצחק ז"ל הונצח בחוברת "הסנטוריונים" ובאנדרת השריון בלטרון, כמו כן הועלה זכרו ב"אגרוף הברזל בסיני" שהוציאה לאור מפקדת החטיבה.