אלבום תמונות
רק חודש עבר ולי נדמה ששנים חלפו מאותו רגע שהעירוני משנתי והודיעו לי - חד וקצר - דוד נהרג. עם זאת - כאילו לא קרה ולא כלום. כי בשבילי דוד חי וקיים פשוט כך.
כאשר אני חושבת על חיילינו שבקווים מונה אני גם את דוד ביניהם וכאשר הוא לא בא בשבת הביתה ברור לי שיבוא בשבת הבאה. כי הרי מישהו מוכרח לשמור עלינו שנחיה בשקט. והוא יבוא, ובטרם יפשוט את מדיו יברר היכן המיקשה ועל האופנוע של החשמליה יסע להביא אבטיחים. ואח"כ נשב כולנו בארוחת ארבע המסורתית וכולם יספרו חוויות ויצחקו ויצחקו. בשבילי דוד נשאר צוחק. כל הזמן צוחק - מבסוט מהחיים כפי שאנחנו אומרים זאת. למרות שקשה פה ושם - הוא מציג שאלות וחותר לתשובות ובטוח שיוכל גם למכשולים הגבוהים ביותר.
כן, דוד הוא עליז ואוהב לטייל ולנסוע לים. ולסדר מנורות ופטנטים חשמליים והוא אוהב אנשים אף על פי שאינו מודה בכך. הוא מקדיש את מיטב מרצו וכוח השכנוע שלו שיהיה טוב לחניכיו ומאוחר יותר לחייליו. שלא יבלבלו להם את הראש על משמעת וכפתורים רכוסים כשהמתח הנפשי עצום וכשיורים כל הלילה. דוד רץ בחופשות הקצרות בין הקיבוץ וההורים בחולון ובין משפחות שכולות וחיילים פצועים חסרי תקווה. והוא שוב נוסע אליהם ותמיד חוזר אלינו ומספר לנו מה התקדם פה ומה אמרו הוריו של האחר.
קשה לדוד לחשוב על העתיד אבל הוא בטוח שעוד קצת-קצת הוא משתחרר וחוזר אלינו, לדבורה ולהורים ולקיבוץ, לעבוד בחשמליה ולדאוג שיהיה בסדר ורק שהבנים החוזרים מהצבא לא יקטרו. כי הכל יהיה בסדר. והוא גאה על החיילים שלו מתווכח חריפות עם הבנים מהצנחנים והמסירות ומשכנע בחום שהחרמ"ש לא פחות טובים מהיתר.
והוא צוחק לבנות כשהן מבקשות שיזהר ומראה בגאווה את הג'יפ הנקוב מעזרות פגיעות של כדורי אויב. והוא צוחק כאשר מסביר שממש אי אפשר לחיות בגיהינום ששם אבל בסוף הוא קצת עצוב וקצת עייף וכבר רוצה שיעברו מהר החודשים האחרונים והוא יהיה אזרח פשוט הנאבק ונלחם על עניינים אחרים לגמרי, הרבה יותר אפורים ופשוטים. את זה הוא רוצה יותר מהכל ורק שיתנו לצחוק בשקט.
ובשבילי דוד נשאר צוחק ויצחק אתי תמיד.
חברה, יד מרדכי