אלבום תמונות
"יעקב נהרג" - כך אמרה לי אמא - "לא נכון". "יפעת רק איש רע ואכזר יכול לשקר בדברים כאלה" - אבל את מחייכת - אמא לא חייכה, היא נסתה לא לבכות להיות חזקה. ואני? אני חיפשתי דרך לא להאמין שזה נכון, רציתי שאמא תשקר לי, אבל לא היה טעם, כי בעצם ידעתי כבר שיעקב איננו כשלא קבלתי תשובה על החבילה - ידעתי שמשהו קרה, אבל היתה עוד גלויה מהיום השני או השלישי של המלחמה ושם הוא כתב שהכל בסדר ושלא אדאג לו, ואז כשלא קבלתי שום מכתב רצתה אמא לטלפן, אבל שוב חיפשתי תרוצים, אולי הוריו ידאגו ואולי פשוט פחדתי מהאמת? מאוד רציתי לספר לכולם על יעקב שלי - יעקב של ילדה בת 9 וחצי, אבל רק אנשים שהכירו אותו יוכלו להבין מה אבדתי.
היה זה בפורים, כמו בכל שנה, הכין בית-ספרי משלוח מנות לחיילים, בין כל החבילות הקטנות - היתה גם חבילתי ומכתב ברכה לחיל, שלחתי ושכחתי, אבל השנה היה אחרת, קבלתי תשובה: יפעת יקרה היה טוב לקבל במדבר הגדול שי קטן ונחמד - הייתי הילדה הגאה ביותר בכיתתי וכך התחילה ההתכתבות בין יעקב וביני.
לא הכרתי את יעקב מעולם, ואולי הכרתי אותו הטוב מכולם? יעקב שלי היה כמו אח גדול ומבין, על הכל יכולתי לספר לו. על מורה שהענישה שלא בצדק, על אחות קטנה שנולדה לי ומעסיקה את אמי רוב הזמן - אבל היא נהדרת. על הכל הכל כל הבעיות "הנוראות" של ילדה. ויעקב? הבין וייעץ ושמח והדריך.
יעקב שלי היה יעקב של פרחי שדה וספורים חמודים על חייו באהל במדבר הגדול המלא חול וזבובים, יעקב של מכתבים מתוקים מקושטים בציור קטן ומצחיק.
ופתאום הכל איננו - ובעצם את יעקב לא פגשתי מעולם, רק את ריקי הנפלאה, שבתוך כל הכאב כותבת לי להיות אמיצה ואת אילן, אבל למה למה לא יכולתי להכיר אותם וגם את יעקב?