סמל דורון לב ז"ל

אלבום תמונות

לדורון האהוב שלנו,

ב-29 לינואר 1984 יצאת לאוויר העולם במשקל של ארבע קילו ושלוש מאות וארבעים גרם, בלידה רגילה כמו בספרים, ילד בריא, יפה ומושלם. בראותי אותך פרצתי בבכי של אושר, שמחה מהולה בעצב. אמרתי למיילדת שאני מאושרת שנולד לי בן, כי יש לי בת יפהפייה בבית, ושאבא שלו יהיה מאושר, אבל אני חרדה ומתפללת שבעוד שמונה עשרה שנה, כשיגיע מועד גיוסו לצה"ל, כבר לא תהיה עוד מלחמה, וכי החיילים יהיו חיילי שוקולד של שלום.
כבר בימיך הראשונים בחדר התינוקות בבית חולים וולפסון, ידעת לצרוח ולהביע את רעבונך. המטרנה לא דגדגה את קיבתך. האחיות בחדר תינוקות אמרו לי יום אחד שרק סטייק יריגע אותך. ומאז, ידעת לתבוע ולדרוש "אני רעב" ואבא כל כך שמח תמיד ללכת אתך לאיזה סטיקייה טובה או לאכול מינימום שבעה שניצלים של סבתא איטה שתמיד היו טובים יותר מהשניצלים שלי, והאורז האדום של סבתא חנה שתמיד היה טוב יותר מזה שלי.
השנים חלפו להן, ואתה גדלת להיות ילד לתפארת. הגננות בגן אהבו אותך, מורתך אביגיל זיהתה את צפונות לבך, העדיפה את חוש ההומור שלך, וידעה לוותר על פטפוטיך בשיעורים. ובכלל, אם מדברים על פטפוטים, אז אני רוצה לספר לכל הקהל הרב והעצום הזה שבא לחלוק לך כבוד, שאתה התחלת לדבר קצת מאוחר וסבתא חנה מאוד דאגה, ואז, בגיל 11 חודש פצחת בדיבור ומאז לא פסקת. אין זה פלא שבספר המחזור כתבו עליך: "בשיעורים את קולו תמיד משמיע" וגם אני יודעת שבהחלט ייתכן שזה לא תמיד נגע לתוכן הנלמד.
פטפטן קטן שלי, הקלדרונים קראו לך דונדי, אצלנו היית דרדס קטן ואצל החברים הרבים שלך אתה החבר הטוב ביותר ובעל חוש ההומור הענק ביותר. יש לך כשרון אדיר לשלב עצמה עם רוך, דרישה לשלמות עם תמיכה ענקית לצידה, וידעת להיות תמיד במקום שבו היו זקוקים לך חבריך. אני מתנצלת ילד קטן וחמוד שלי, שלא הצלחתי להיות לצדך ברגעיך האחרונים והקשים, האימוש הגנרלית שלך לא הייתה לידך ולא הגנה עליך ורק אני יודעת שרצית שאהיה לצדך. אפילו מימו ידע לספר לנו שסמכת עלי שאדאג לך תמיד, ומוריתי אומרת לנו כל הזמן שאני דאגתי לך בשביל כל העולם.
גידלנו אותך, אבא ואני להיות עצמאי ומחליט על גורלך. נתנו לך את כל הכלים לכך, תמכנו בך לאורך כל הדרך. עשינו כל מה שביקשת ומילאנו כל משאלה ממשאלות לבך הטוב. לא רציתי להתערב ברצונותיך, חשבתי לעצמי שאסור למישהו להתערב ברצונו של אחר, כי הגורל נקבע ע"י אחרים, אבל לא חלמתי בחיים ששבוע אחד בלבד אחרי העלייה לקו יבוא צלף נבזה וייקח לנו את הרמטכ"ל העתידי של מדינת ישראל.
ילד קטן וחמוד שלנו, בכל אשר נגעת הצטיינת - נבחרת לעובד מצטיין רבעון ב"מקדונלד", סיימת מצטיין מחלקתי את הטירונות, והיית אמור להמשיך ולטפס במעלה סולם הפיקוד. בעת האחרונה הבעת רצון ללמוד בוינגייט, כדי שתוכל לגדל דור של ספורטאים, היו לך רצונות להיות איש צבא או להצטרף לשורותיו של שירות הביטחון הכללי, וכל אלה נגדעו בכדור מנוול אחד.
אני יודעת, חמוד שלי, שהיו לך חששות, שהיו לך פחדים. בשיחות הטלפון שהיו לנו הרגשתי את חוסר השקט, אבל לא נתת לו להשתלט עליך. אמרת שהכל בסדר, "שעושים שכונה", והמשכת כרגיל לתמוך בכל חברותיך - במוריתי, בענתי, באלינור, בשי, לדאוג לרפי, מימו, אדי ולכל האחרים.
דורון מתוק שלי, כמות החברות שבאה להיפרד ממך בימים האחרונים הביאה אותי למחשבה שהשארת אחריך אלמנות בוכיות רבות, אבל תדע לך שמוריתי וענתי מתגעגעות אליך ביחד. חבריך בגדוד המומים ושבורים, חבריך הוותיקים מהתיכון והכדורסל קרועים ומתגעגעים ועוד אלפי אזרחים אחרים - מורים ומורות, חברים לעבודה ומפקדים שלא מסוגלים להבין איך ימשיכו את חייהם בלי צחוקך האדיר.
מותך הפתאומי והלא יאומן הפסיק למאיה את טיול חלומותיה, והחזיר לארץ אחות שבורה וקרועה, וביחד עם אבא ואמא, אנחנו מתחילים מסע ארוך ומייגע של יגון ללא דורון. אנחנו מבטיחים לך ילד שלנו שלא נעזוב אותך לרגע קט אחד לבד בתהומות החושך אליהם אתה הולך. אנחנו ננציח את זכרך בכל דרך אפשרית. אנחנו נבנה לזכרך מגרש כדורסל לילדים כדי שנוכל לבוא ולצפות בהם מגשימים את חלומך. השארת לנו זיכרונות נהדרים ומורשת נפלאה, ואנחנו נלמד לחיות אתם בחלל הענק שהותרת אחריך.
חיילי השוקולד שקיוויתי שיהיו כשימלאו לך 18 שנים לא התממשו ובמקום זאת אנחנו מלווים למנוחת עולמים את החלל הראשון של גדוד שמשון מגיוס אוגוסט 02, שנורה בידי צלף מרצח שהמתין לך.
אני לא מצליחה ילד לומר מילות פרידה, כי אין פרידה מילד שמלאו לו 19 שנה, ולכן אסיים כאן בלהתראות דורון מתוק שלנו, וכמילות השיר "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום טבול בדם ודמעות".
להתראות ילד שלנו, אתה אתנו לעד.

אמא,
שוש