החים אינם נמדדים רק באורכם אלא בתוכן שאנו יוצקים לתוכם.
קיומו של אדם מתבטא ביחסי הגומלין בין הרושם שהוא משאיר על סביבתו, דרך אישיותו ומעשיו והרשמים שהעולם מטביע בו דרך רגישותו ופתיחותו.
ישנם כאלה החיים חיים ארוכים וכמעט ולא חיים.
יש מי שחי חיים קצרים ומלאים, למד ולחם וחינך לוחמים, ונשאר עם זאת רגיש ופתוח - לחיוך, לפרח, לטיול, לשיר.
אם יש בכלל נחמה מסוימת לחיים שנגדעו בגיל כה צעיר - זו הנחמה.
משפחתי ואני עלינו ארצה מברזיל ב-1968.
היינו חלק ממספר משפחות אשר החליטו לעלות יחדיו מטעמי ציונות.
כולנו נקלטנו היטב ובמהלך השנים, אנחנו, הילדים, נישאנו והעמדנו דור ראשון לצברים.
מה גדולה היתה גאוותי בכך שילדיי, אורלי ואלון, גדלים בארצם, כיהודים המשוחררים מסממני הגולה.
כאשר הגיע תורו של אלון להתגייס לצה"ל, הוא הודיע לי שברצונו לשרת בשייטת 13.
אם להודות על האמת, לא כל כך הכרתי את היחידה. אך אלון סיפר לי עליה, בעיניים בורקות. היה לי ברור שאלון לא יחסוך כל מאמץ על מנת להתקבל.
ואכן מאותו הרגע שאלון התגייס לחיל הים במסלול השייטת החל הפרק היפה והמאושר בחייו.
למרות שזכה לשרת אך תקופה קצרה, הוא היה שלם עם בחירתו ונחוש להמשיך בדרך בה בחר.
כאשר אלון שלנו נהרג, בשנת 2000, כיסתה את חיינו עננה מעיקה ונוצרה ריקנות מאוד מוחשית וכואבת. אך מתוך השכול התבררה לי משמעותם של המושגים מלח הארץ וישראל היפה.
מפקדיו וחבריו של אלון מלווים את משפחתנו הדואבת מהיום הראשון לאסוננו ועד עצם היום הזה. בעדינות, בהתחשבות, בסבלנות ותמיד בחיוך. כל ניסיון שלי להודות להם גורם להם למבוכה, היות והדבר נראה להם כמובן מאליו. לא פעם חשבתי לעצמי כי מדובר בלוחמים העשויים ללא חת וכמה מופלא הדבר שהם משלבים בתוכם תכונות שכאלו.
בכך שבנינו אינם, לא רק שהמדינה איבדה מטובי לוחמיה, אלא אבדו לה חלק מאנשי הרוח ואנשי המדע ואת עמודי התווך בכל תחומי החיים והחברה.
לנו, המשפחות, אין נחמה. אנו זוכרים יום יום, שעה שעה את יקירינו. הזמן החולף איננו משכיח והריקנות והחסר רק גדלים.
יחד עם זאת חשוב לנו שיזכרו אותם. ובשייטת 13 זוכרים ומכבדים אותם.
אמר המשורר: הבכי המר ביותר ליד קברו של המת הוא הבכי על המילים שלא נאמרו והמעשים שלא נעשו.
היו לי עוד דברים רבים להגיד לאלון, ולא הספקתי. גם לא אוכל עוד לעולם לחבק ולנשק אותו ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו.
אך אני נושאת תפילה ומבקשת שילדינו שאינם, יהיו האחרונים מבין חללי השייטת ומייחלת לכך שסוף סוף ישרור שלום באזורנו ולא נדע יותר צער ושכול.
נחמה ויזר
אמא של אלון ויזר ז"ל
28.6.2004