השעות חולפות, הימים עוברים.
עונות מתחלפות, ועוברות השנים.
אני לא מספיק לומר , "תראו כבר מאוחר",
וכבר עובר היום, ומגיע המחר.
רק לפני כמה ימים, הייתי בכיתה י'.
ועוד לפני ששמתי לב, הלכתי לאיבוד.
עכשיו אני מסתכל על עצמי מכל מצב,
ואומר בליבי, הם טעו שאמרו שהזמן זז כמו צב.
כשהייתי ב-י' אמרתי לעצמי "עוד שנתיים של פרך וזה יגמר".
אבל עכשיו אני חושב לתומי, ואומר "אני כל כך מצטער".
רוצה לחזור אל העבר.
לא רוצה להתמודד עם יום המחר.
וכשזה יגמר, מה אז יהיה?
כל הזכרונות הטובים ישכחו?
האם באמת כולם יתיאשו?
אני לא מצליח לראות, זה מעורפל.
וכשאני כן מצליח, אני נעשה מבולבל.
כל החברים שלי, האם נשמור על קשר?
כל החברים שלי, האם יהיו בסדר?
כמעט בטוח שהקשר יתנתק.
אך הזמן ימשיך ויתקתק.
אצל כולם זה כבר קרה.
כולם נשארים עם שלושה חברים, אולי ארבעה,
במקרים מיוחדים זה מקסימום עשרה.
זה מתחיל בגן, נמשך ביסודי, וגם בתיכון,
עד שמגיע הצבא והקשרים הולכים לישון.
זה נפסק כך פתאום,
אבל בכל הפסד ישנו ניצחון.
החברים הישנים כנראה שיעלמו.
ואז הם שם, מולנו יעמדו,
החברים החדשים שאותנו ילוו.
חבל שככה זה יהיה, אך דרכו משונה.
העולם טומן בחובו בעיה.
תפקידנו יהיה להתמודד עם המכה.
ורק כך, תושלם המשימה.