02 ז' באלול תשס"ב
אין לילה ואין יום
אין יום שמח ויש רק עצוב.
היום הופך ללילה
והלילה הופך סיוט.
אנא אלוהים, אנא ממך.
עזור להתרומם מהמעמקים.
מהמעמקים שלא נגמרים.
אנא אלוהים, אנא ממך!
כבר שנה חלפה צחי, והלב ממאן לקלוט ולהבין את האובדן הנורא, את השקט בלעדיך, שקט עצוב וכואב שמחלחל אל תוך הנשמה, קורע אותך מבפנים ומכלה אותך.
לא נראה עוד את עיניך הירוקות שחודרות אל תוך הנשמה ואומרות הכל, לא נשמע עוד את הצחוק המהדהד בין החדרים, ולא את הדפיקה בדלת בשעות לא צפויות, תמיד ידעת להפתיע והצלחת!
לא נשמע יותר את הריבים הקטנים בינך לבין אחותך ואת טריקת הדלת בין שניכם.
את שיחות הנפש בינך לבין אחיך כאשר היית חוזר מהבסיס, ואת השיחות הארוכות ביננו שנמשכו כל הלילה.
כל זה נגמר, לצערי, ולא יחזור. ובמקום זה נוצר חלל ריק ושחור בנשמה.
המציאות הרה טפחה על פנינו באותם יום מר ונמהר שבו נשמע הדפיקה הארורה בדלת, בבוקרו של יום שבת. וקיבלנו את בשורת האויב שממנה חששנו תמיד.
בשניה אחת ריסקו לנו את החיים השלווים, בתוך רגע הפכנו למשפחה שכולה, מושג שהיה רחוק מאיתנו. נכנסנו למשפחת השכול, משפחה שמלווה אותנו עד עצם היום הזה, משפחה בה כולם מחבקים ומחזקים האחד את השני.
רוצה אני לציין את החברים המקסימים מביה"ס ומהצבא, את הבנות המתוקות מעיין, מיכל וענבל שמלוות אותנו לאורך כל הדרך בתקופה קשה זו, מחבקות אותנו, אוהבות אותנו ולא עוזבות אותנו. בנות אלו הפכו להיות חלק מהנוף הסלוני שלנו בימי שישי. אנו אוהבים אותם מאד, ובליבנו תמיד תהיה פינה חמה עבורם. מקווים שיצליחו בכל אשר יפנו, כי זה כנראה מה שצח היה רוצה.
אנחנו לא מכירים ילד.
לא מכירים, בעיקר משום שעד אותה שבת, לפני שנה, שמעתי רק סיפורים עליך ועל המשפחה שלך, ובעיקר על אבא שלך, חבר קרוב של אריאלה, מהעבודה.
שמעתי עליו, על אבא שלך, שהוא מן משוגע כזה, שכסף לא מעניין אותו, אלא רק מנקודת המבט של מה שהוא יכול לקנות בו לילדים או לאמא שלך, או סתם לבית. שמעתי את הסיפור, שבמבט לאחור הוא כל כך קורע לב, על נעלי הספורט שהוא קנה לך, סתם כך, כי יום אחד טיילתם ברחוב והוא ראה שנדלקת על נעליים כתומות, ובכלל היו לך נעליים, אבל הוא החליט לעשות לך טוב, אז הוא קנה לך אותן.
אבל רציתי שתדע, ילד, שמאז אותה שבת ארורה, היחסים הקרובים שהיו בין אבא שלך לבין אריאלה מתוקף עבודתם המשותפת, סחפו גם אותי. "סחפו"- כי כל מה שהתחיל כביקור ניחומים, מתוך דאגה למשפחה שכולה, הפך מהר מאד לאהבה גדולה.
התאהבתי במשפחה שלך, ילד. הצדעתי לכאבם, על הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות למשפחה. כן, אני יודע, ילד, היו שם משברים. היו רגעים בהם אבא שלך, אמא שלך, ניב ודנית, כמעט התמוטטו, אבל אני יודעת שמתוך רגעי המשבר האלה, הם קמו, התנערו, התאושש, ויצאו מזה. למען עצמם, למען החיים, למען זכרך, ועל כך אני מעריץ אותם.
ועוד מילה, ילד, על החברים שלך. הם על הכיפאק. מקפידים לבוא אל הוריך כל יום שישי, במיוחד ביום שישי, בערב שבת הקשה כל כך, ממלאים את הבית שלך בצחוק ורוח נעורים, לפעמים אפילו שטותניקית, ולא נבהלים גם מלספר סיפורים עליך. בסיפורים האלה, אגב, הם קוראים לך "צ'אקי", כינוי חיבה חינני כל כך, ואיך אפשר שלא לאהוב את מי שהחברים שלו הדביקו לו כינוי כזה.
כך שכמו שאתה מבין, ילד, הסיפור הזה ממלא בדמעות ובכאב, אבל גם באהבה. האהבה שכולנו רוחשים למשפחה שלך, ועוד יותר, האהבה בתוך המשפחה שלך. שנושכת שפתיים וממשיכה, למרות שהלכת.
ואני בטוח שגם אתה, ילד, באחד ממגרשי הכדורסל שבגן עד, בין כדרור להטבעה, מסתכל למטה ולוחש: "אהבתי אתכם בחיי, ואני ממשיך לאהוב אתכם גם עכשיו".
אייל ב.