..."יש איזה קטע בצחי שלנו, שאפילו שאני יודע... ואמרו לי מיליון פעמים שאתה איננו עוד ולא תחזור (לפחות לא בסיבוב הזה), אני לא מצליח להתעצב, אני אומר את שמך בלב, או בקול רם או סתם נזכר, וחיוך שאני בחיים לא אצליח לשלוט בו נמרח לי על כל הפנים, הרגשת חמימות צ'חית כזאת עוטפת אותי ואפילו בלי לשאול אדם אחד, בין אם הייתם קרובים, או סתם מכר כמעט נשכח מהעבר, אני יודע שהוא מרגיש כמוני.
זה כמו שנמצאים ממש ממש עמוק במים קרירים ושחורים, וכשמסתכלים למעלה לא מצליחים לראות את התקרה הבטוחה של המים, שמעליה מצא האוויר שכל כך חסר לנו עכשיו, והשם שלך, הזיכרון של החיוך, זיכרון ממך הוא כמו קרן שמש שמציפה אותי בחום ומצליחה בלי כל קושי לפלח את הדממה, מראה את הדרך חזרה למעלה, לשפיות...
אני לא יודע אם אהבת צלילה כמוני, או הרבה דברים שעשינו יחד כי אני רציתי, אבל עשית אותם איתי, איתנו כי זה היה חשוב לנו.
צ'אק, מעיין תמיד אמרה שאתה טלה אופייני, אהבת את החמימות של הבית, של אמא.
ובכל זאת, כל פעם מחדש, לפעמים אם יותר לפעמים אם קצת פחות מאמץ שמנו אותך ב"ג'יפ של החבר'ה" (או ברכבת או במונית מעופשת) ונגררת אחרינו לראש הנקרה, או סיני או דיסקוטק.
עמית אמרה לי שאתה כבר בטח מחכה שיהיה אפשר לדבר בפלאפון בגן עדן, ואם כבר פלאפון אז גם אינטרנט שתוכל להוריד צלצולים מגניבים ולהציק לכולנו מלמעלה.
אז צחיק מצחיקוליק, תנוח לך קצת עכשיו, תשלים שעות שינה, אח"כ תקום, תשים עלינו עין אחראית מלמעלה, לתפקיד של מלאך אני בטוח שלא יהיה לך קשה להיכנס, כי מלאת אותו בהצלחה עוד כשהיית איתנו.