רב"ט ישראל ברזילי (איזן) ז"ל

אלבום תמונות

שם הגבעה בא לה בשל גובהה - היא מתנשאת לרום 69 מ' מעל פני-הים, ממזרח לכביש החוף, בין קיבוץ ניצנים ומושב בית-עזרא (נ"צ 1170.1260), ועליה מוקמת אנדרטה. הגבעה ניכרת למרחוק בשלושת מגדלי המים שעליה הבנויים לבנים. אלה שימשו את מחנות הצבא הבריטי בשנות ה-40. הגישה אל הגבעה בכביש המסתעף מכביש החוף לעבר קיבוץ ניצנים או מצומת הודיה. מן הכביש מסתעפת דרך סולינג אל מזרח הגבעה. האנדרטה מנציחה את 19 חיילי פלוגה ב' מגדוד 51 של חטיבת "גבעתי" שנפלו בקרב על הגנת הגבעה ב- 10 ביוני 1948.

על הגבעה גם טנק שלל מצרי מדגם טי-34 שהובא למקום לאחר מלחמת ששת-הימים. סביב הפסגה והמורדות נטועה חורשה שנטעה הקק"ל. ראוי לזכור כי בעת הקרב היתה הגבעה קירחת.
עד 7 ביוני 1948 היתה הגבעה בסיס לא קבוע של כוחות חטיבת "גבעתי", שנתפס לאבטחת השיירות לקיבוץ ניצנים או כבסיס לפעולות יזומות באזור. לאחר נפילת ניצנים תפסה פלוגה ג' מגדוד 53 "גבעתי" את גבעה 69, בליל 8-7 ביוני, והתבססה בה כדי לקיים איום של קבע על עורף המצרים המרוכזים באשדוד, ובסיס לכיבוש ניצנים מחדש. הפלוגה התחפרה והתבצרה בקדחתנות בסיוע פלוגת חפרים. משימת כיבוש ניצנים הוטלה על כוח מגדוד 52 "גבעתי".
ב-9 ביוני ערך הצבא המצרי התקפה על גבעה 69, אד נהדף. בליל 10-9 ביוני החליפה פלוגה ב' מגדוד 51 את הפלוגה שבגבעה. בו בלילה יצאה פלוגה מגדוד 52 לתקוף את ניצנים, והצליחה לחדור לקיבוץ מדרום ולהשתלט על בית "הארמון". אך התקדמותה נבלמה באש עזה, ועם שחר נסוגה תחת הפגזה כבדה לגבעה 69, משם פונתה ברכב. מייד לאחר מכן תקפו המצרים את גבעה 69. הפלוגה שהגנה על הגבעה כללה 100 חיילים שצויידו במיטב הנשק הכבד של הגדוד: 2 מק"בים מדגם "בזה", 9 מקלעים, 3 מטולי נ"ט פיא"ט, רובה נ"ט וב-100 בקבוקי מולוטוב. הכוח המצרי התוקף כלל צוות קרב מגדוד 9 ובו 2 פלוגות חי"ר, 3 טנקים, 10 שריוניות נושאות תותח ונושאות ברן. הוא הסתייע בריכוז ארטילרי גדול ובמטוסים.
דפנותיהן של תעלות הקשר בגבעה החולית התמוטטו בהפגזה, ועמדות נפגעו. על הגבעה הקטנה רוכז כוח גדול יחסית, ולפיכך רבו אבידותיו מאש התותחים. חלק גדול מכלי הנשק המסייע של המגינים יצא מכלל שימוש.
משהתחילה ההסתערות של החי"ר המצרי מצפון, אגב סיוע קרוב של השריון, איבד הפיקוד את השליטה על החיילים ונשברה עמידת הפלוגה במשלט. בשעה 13.15 נתן המ"פ אהרון דפני פקודה לסגת, הפקודה לא הגיעה לכל המחלקות הנסיגה לא היתה מאורגנת, והפכה לבריחה מבוהלת, במהלכה הופקרו פצועים ונזרקו כלי נשק. במהלך הנסיגה שהיתה לאור היום, היו אבידות מרובות יותר מאשר בשלב ההגנה.
האחרונים שנותרו במקום היו סגן צבי ירדני קצין התצפית הקדמי של התותחנים, וקשרו מנדל שצ'ופק. עם התקרב המצרים בחרו לא לסגת, והקת"ק הוסיף לפקוד על התותחנים להנחית אש על המשלט שהוא עצמו נמצא בו, עד אשר עלו המצרים על עמדתו ממש, ושבוהו. היו מעשי גבורה נוספים בחילוץ הפצועים, וביניהם בולט מעשהו של החובש הגדודי אהרון פרלמוטר, שיצא אל הגבעה באמצע הקרב כדי לפנות את אחד המ"מים, טיפל בפצועים גם בעת הנסיגה ונהרג תוך כדי כך. הפלוגה סבלה מהלומה כבדה: 9ו הרוגים ו-12 שבויים. היא אורגנה מחדש ובראשה הוצב מ"פ חדש.
פיקוד החטיבה התלבט כיצד להגיב על המעשים החמורים שליוו את הקרב, והפגיעה בכל ערכי הלחימה היסודיים המקובלים בצה"ל. המח"ט שמעון אבידן ניסח פקודה שאמרה: "למן היום והלאה, ייחשב כל אדם אשר יברח בעת הסתערות אוייב לבוגד במולדת, וכל חייל יהיה רשאי לירות בו בו-במקום." מג"ד 51 הודח, המ"פ הודח ובהמשך מילא רק תפקידי פיקוד על יחידות מנהלה. גדוד 51 "נודה", ובמשך מספר שבועות לא קיבל משימות קרביות כשאר גדודי החטיבה. בקרבות "עשרת הימים" קיבל משימות קלות של כיבוש כפרים ערביים. ההשפלה והרצון לנקום חישלו את הגדוד, והעלו את רוח הלחימה לשיא. ואכן לקראת מבצע "יואב" קיבל הגדוד את המשימה הקשה ביותר - הבקעת משלטי הצומת. בקרב הצטיינה במיוחד פלוגה ב', שבליל 17-16 באוקטובר כבשה את משלט "הצומת הדרומי" מידי חיילי גדוד 9 המצרי שהכריעוה בגבעה 69.
ב-6 באוקטובר 1948 שיחרר גדוד חי"מ שהיה, תחת פיקוד חטיבת "גבעתי" את גבעה 69, לאחר שהמצרים נסוגו לעזה.

מתוך הספר "בעקבות לוחמים"
מאת ההיסטוריון אריה יצחקי.