לא תיארתי לי, שנוסף ל"תואר" "אלמנה" יתווסף לי גם "התואר" "אם שכולה".
ידעת שהמקום השמור ליד אבא שמור בשבילי. מה פתאם אתה קבור לידו, הפרת את כל החוקים: אסור שהורים יקברו את ילדיהם.
יואב, כל כך הרבה שנים חיכינו עד שנולדת.
רק בן שלוש היית כשאחיך גלעד התגיס לצה"ל.
למרות גילנו המתקדם, שוב היינו הורים צעירים ומאושרים עם ילד קטן שכל כך פינקנו.
יואב, אני יודעת, שלא אהבת את דאגתי המופרזת אליך, רצית להיות כמו כולם, בגיל בוגר יותר, אפילו ביקשת מאבא שיגיד לי, לא לבוא יותר בלילה. אני יודעת כמה קשור היית אלינו, כל כך אהבת את החדר, עם ארוחת-ארבע משותפת, אבל בלילה רצית להיות עם החברים.
בשנת הבר-מצוה שלך, גלעד התחתן, נוספה לנו עם לידתם של האחיינים שלך, עינת ותמיר, משפחה חדשה, שמאוד היית קשור אליהם.
בגמר בית-ספר, התגיסת לצה"ל וכאן רצית להוכיח את עצמאותך. ביקשת לשרת בדהאב שבסיני, רחוק מהבית, כי היציאות הביתה היו רק פעם בחודש. היה לנו קשה, אבל הערכנו וכיבדנו את החלטתך. גמרת את כל שנות שרותך, עד פינוי סיני. נשארת הרבה שנים קשור לסיני, לנופה, וגם ביקרת בה.
היה לך קל לחזור הביתה, חיכה לך בית אוהב, ונקלטת מיד לעבודתך בענף הרפת.
כעבור שנתיים גוייסת לעזרה לרפת של משמר דוד, אך עוד לא נגמרה השנה, חלה אבא במחלה קשה, אתה מיד חזרת, ומי היה מאמין, שיש בך כל כך הרבה כוחות נפשיים.
שנה וחצי לחמנו יחד נגד המחלה, ואתה לכל אורך הדרך לצידנו, עוזר ומעודד. תוך השנה הקריטית, כשאבא הרגיש יותר טוב, הוא בקש שתצא לשנת חופש, שתכננת אחרי גיוסך למשמר דוד. אבל אתה כבר חזרת כעבור חודשיים, לא היית שקט.
בטיול לחו"ל הכרת את מזל, אבא עוד הספיק להכיר אותה, אך לא זכה להיות בחתונתכם.
את ביתכם הקמתם במשמר דוד, אני יודעת שהיה לך קשה לעזוב את גשר, ואני הייתי זאת שביקשתי מהמזכירות לא ללחוץ עליכם, בודאי שלא בגללי. היה לי חשוב שתמצאו את אושרכם במקום שגם מזל תבחר בו. החברים במשמר דוד היו מוכרים לך, והופתעתי מהיחס הטוב שזכיתם לו, רק בבית חולים כשישבנו לידך הרגשתי בקשר החם שנרקם ביניכם, יום יום הגיעה משלחת, ולא שכחו להביא גם ציורים וצעצועים לדביר בן שנתיים מילדי הגנון.
הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה במסיבת חנוכה במשמר דוד, היית אבא כל כך מאושר.
עברה שנה ושוב חנוכה, והכאב תופח ותופח והגעגועים מתגברים, ואתה ליד אבא, ולא אני.
אמא