הכרותי עם יואב החלה בשנת 1975 כאשר כתלמיד בכיתה ז' הוא בא לעבוד ברפת. באותה תקופה עבדו מעט ילדים והוחלט שאני אשמש כ"מחנך" של יואב בענף. יואב היה ילד מאוד ביישן ומופנם אבל לאט לאט הוא נפתח אלי ולשאר החברים בצוות. הוא הקפיד לא לפספס אף יום עבודה ותמיד הגיע בזמן. יואב למד את העבודה וגילה המון התעניינות במתרחש ברפת. כמו כל ילד עיניו היו לטרקטור ובגיל 15 מיהר לקבל רישיון טרקטור.
בארוחות הבוקר של הרפתנים הידועות בתוכן שיחתן (לא רפת). יואב הקשיב בשקט. לפעמים חייך ולפעמים הסמיק.
הוא אהב את הענף והתגאה בו. הוא תמיד הביא סיפורים מבית ספר עד כמה אצל האחרים, הרפתות פחות טובות.
יואב התגייס לצה"ל ובזמן השירות ניצל כל רגע חופשי לעבודה ברפת או לפחות לביקור כדי להתעניין בנעשה. כאשר הוא השתחרר הוא חזר שונה, בוגר, יותר פתוח ובוטח בעצמו. יואב ביצע את כל העבודות ברפת, אבל במיוחד הוא אהב לעבוד עם הטרקטור. ה"אינטר" היה הבייבי שלו.
כאשר יואב החל להתראות עם מזל הוא לא סיפר הרבה אבל האושר שהוא הקרין היה ברור לכולנו.
כל הצוות נסע לחתונתם ורקדנו ושמחנו בשמחתו. בתקופה שיואב ומזל היו במשמר דוד, שוחחתי איתו בהרבה הזדמנויות, אבל כל הניסיונות להשיב אותו הביתה נכשלו. יואב ומזל חיו שם והיו מאושרים.
הקשר עם יואב נמשך גם כאשר השתכנעתי שאינו רוצה לחזור לגשר.
כאשר נודע לי על תאונתו ויותר מאוחר על מותו עצב גדול פקד אותי. אני אהבתי את יואב ואת השקט שלו.
אני ראיתי בקשר שלי עם יואב ברפת מן סגירת מעגל. אביו, ברוך ז"ל קלט אותי ברפת והכניס בי את אהבת המקצוע ואני הובלתי את יואב בצעדיו הראשונים בענף.
פנחס גור