ב-22.1.48 יצאה שיירה יהודית בשעות הבוקר המוקדמות מתל-אביב למושבות הדרום ולירושלים - כשבראש השיירה נע, כרגיל, טנדר-ההבטחה הפתוח ובו ששה מנוטרי חולון ואליק שמיר מפקדם. בהגיע הטנדר למקום בו מסתעפת מהכביש הראשי דרך-עפר החוצה את הכפר ממערבו למזרחו - עלה על מוקש. מעוצם ההתנפצות נפגעו מרבית נוסעי-הטנדר פגיעות-מוות והטנדר עצמו התלקח באש. השאר הוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם מיד לאחר ההתפוצצות. נהגי שלוש המשאיות הראשונות בשיירה, שנעו אחרי הטנדר והיו עדים חיים למאורע, הצליחו להבקיע להם דרך לעבר ראשון-לציון. בהגיעם ליד צומת בית-דג'ן פגשו טנדר של נוטרים ממרחב "גבעתי" שהיו בו ארבעה נוטרים, סיפרו להם על הזוועה והזהירו אותם לבל יעברו דרך יאזור - פן יהיה גורלם כגורל שבעת חבריהם מחולון. אך הללו, למרות אזהרת הנהגים, פרצו מיד לעבר יאזור בתקוה קלושה שמא עוד יעלה בידם להציל חייהם של כמה מבין חבריהם. תקוותם לא נתקיימה. יתר על כן, האויב אשר פתח עליהם באש ופצע שנים מהם - דומה כי היה מכריע גם אותם, אלמלא הצליח נהג הטנדר, שבדרך נס לא נפגע, לחלץ את מכוניתו ונוסעיה ממלכודת האש ולהבקיע למקוה-ישראל.
זמן קצר לאחר שהגיע טנדר הנוטרים ממרחב-"גבעתי" למקוה-ישראל, נזדמן בכביש, ליד השער, משמר בריטי ממונע. כששמע מפקד המשמר מפי נוטר "גבעתי" את גורל נוטרי חולון, יצא מיד עם אנשיו למקום המאורע; שם, במרחק קטן מן הטנדר הפגוע, גילו אנשי המשמר הממונע, בתוך פרדס, את גויותיהם של מנחם אבטיחי, דוד איבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו שמיר, ש"בגבורתם ובמותם סללו את דרך הגאולה". בגויות נתגלו סימני התעללות איומה כל-כך, עד שאפילו קצין סקוטי "נייטרלי" אמר למגינים, שנקראו על-ידי הצבא לאסוף את הגויות: "כפר מרצחים כזה עליכם להשמיד מתחת השמים".