אלבום תמונות
עדיין לא רוצה להאמין שאתה איננו.
עדיין לא מוכנה להאמין שאין לי אח.
זוכרת איך באת הביתה ביום המקרה, אני ישנתי וכשהתעוררתי ראיתי אותך מסתכל עלי מפתח הדלת, התקרבת ונתת נשיקה.
זוכרת איך ישבנו ודיברנו על הצבא והגיוס הקרב, רציתי "צנחנים" להיות קרובה אליך ובענינים כמו תמיד.
דברנו וצחקנו שאולי אני אהיה פקידה שלך, ויתרת על הרעיון. זוכרת את ימי השישי שהיית בא עם ה"קיטבק" הגדול וישר "דוריס תשיגי לי את...", כשהיינו לבד ורצית לצאת קראת לי "דוריס תכיני בגדים. מה יותר יפה..." – היית מתייעץ.
תמיד ברגעים של עצב ידעת להצחיק, קשה היה לא לצחוק איתך, תמיד ידעת לפנק ולהביא דברים טובים.
תמיד התגאתי באחי הגדול, הצנחן והקצין, שתמיד מוכן להקשיב, כייף לדבר איתו ואף פעם לא משעמם.
כשנכנסת הביתה לא היה רגע מנוחה, תמיד הבית היה מלא חברים ושמחה. עכשיו הבית ריק, אין חשק לעשות כלום והכל חסר טעם בלעדיך.
יושבת לי בחדר שלא זכית לראות ומתבוננת בתמונתך המשתקפת במראה, יושבת ובוכה למה דווקא אתה? מה היה קורה אילו...?.
רפי, קשה לתאר את הגעגועים והרצון לחיבוק, לנשיקה ולפעמים גם למילה טובה. אמנם מסרבת אני להאמין, אך הגורל מנצח את כולם, קשה להמשיך את מסלול החיים – מי יודע מה מצפה לנו המחר.
בשבילי אתה עדיין קיים, חי ונושם, אך פשוט אתה במשימה חשובה בצבא ולא יכול להגיע הביתה.
הזכרונות עוד רבים, השבתות, הטיולים והמשחקים אך קשה לכתוב הכל והדמעות לא נותנות להמשיך, תדע שאתה תמיד בליבי, והגעגועים מתחזקים מיום ליום.
אחותך האוהבת ומתגעגעת
דוריס