לפני כשבועיים נתבקשתי לכתוב משהו על אבא שלי לא משהו ארוך, סתם קצת לספר עליו, כדי שהוא לא יהיה עוד שם על איזה קיר. בהתחלה חשבתי לספר לכם איך הוא היה, איך הוא נראה, כמה שמחתי כל פעם שהוא בא הביתה מבצבא. אך זכרונות מתקופת ההדרכה שלי וגם מביה"ס, הביאו אותי לחשוב שאני לא רוצה לכתוב כלום!
אני זוכר את כל הלדים מרכינים את ראשם ביום הזיכרון, יותר אני זוכר את אלה שצוחקים. אני מעולם לא ציפיתי מהם להיות עצובים, למזלם, הם לא שייכים למשפחת השכול באופן ישיר. שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב לצחוק זה דבר רע, להיפך, אין דבר טוב יותר מצחוק, אפילו ביום הזיכרון. אתם בטח שואלים "מה הוא מנסה לומר?", אז הנה התשובה:
בצפירה הבאה, ביום הזיכרון הבא, אל תרכינו מבט, תהיו עצובים, היו גאים, הרימו מבטים והתבוננו סביב, כל מה שאתם רואים, הילד ממול והבחורה משמאל, הבית הישן הזה שעומד פה כבר כמעט 50 שנה, כל זה שלנו, אף אחד לא יקח את כל זה מאיתנו, את כל זה אנחנו הרווחנו ובגלל כל אלה שילמו אנשים יקרים את המחיר הכבד ביותר, את הדבר היקר להם מכל, את נשימתם האחרונה.
אני בטוח שאם החללים היו מתבוננים בנו ביום הזיכון, הם לא היו רוצים לראות עצב ונהי, אלא תודה וגאווה. לא צריך להיות יתום כדי להרגיש את הכאב, לא צריך להרגיש כאב, צריך להיות גאה במפעל חיי החללים, המדינה.
אז בצפירה הבאה בבקשה בלי צביעות, אל תנסו להיות עצובים, יש רגשות שאי אפשר לכפות על עצמך. היו גאים וזכרו בזכות מי ולמה אתם עומדים פה ומחייכים. הסתכלו סביב, בגאווה, הישירו מבט לשמיים ולעיני חבריכם והיו סמוכים ובטוחים כי תפקידנו לזכור ולא לשכוח את יקירנו שנפלו. לא בכדי יום הזיכרון מהווה את התחלת יום העצמאות,
בזכותם אנחנו פה ואת זה יש לזכור.
זכרו, היו גאים.
גיא מיכאלי
בנו של מיכאל מיכאלי ז"ל