רב"ט אבשלום משה אבי שטיין ז"ל

כששמענו כי אבשלום שטיין נהרג - לא תפסנו. לא תפסנו משום שלא רצינו לתפוס. כאילו מתוך התגוננות ואם כי הדבר הפך כמעט שגרה מחרידה, אתה מתכווץ כל פעם מחדש כשזה קורה לך, לידך.
ולא תפסנו, גם משום שהוא לא היה אבשלום תמיד היה אבי.
כמעט ולא הכרתי את אבי מחוץ למסגרת ביה"ס, וכעת דומה שאף כאן לא הכרנוהו די. הוא היה בחור שקט ורגיש, שגילה עצמו ברגעים בניצוצות של הומור עדין של תרומה ורצון טוב לעניין הכתה, ניצוצות שהאירוהו כחבר, עם כל כובד המשמעות שמילה זו נושאת עמה תמיד היה מתעניין בנעשה, ועל עצמו ואת עצמו לא גילה.
אבי היה מאותם שעושים דברים בחיוך בשקט, בלי לצפות שיגלו אותם ויודו להם. מאותם שהיית רוצה להכיר יותר ולהתקרב אליהם יותר. וזה שלא הספקנו, זה שלא הספיק הוא ונקטף באבו, מגביר את המועקה, הכאב, ומוסיף על האבידה.
נישא את זכרו עמנו לצד זכרם של רבים שנקטפו כמוהו, ונישא תפילה כי יבוא קץ לקטיף דמים זה.

חווה קושניר / חולון

(מתוך חוברת "ניב", עיתון בית הספר התיכון קוגל, חולון, תש"ל - 1970)