כאן עומדים אנחנו, הקרובים לך, בשר ודם מבשרך, מכירי זיכרונך הזך. אבא ואמא כבר אינם בינינו מזה שנים.
ואני מרחפת בין עננים של זמנים. חלפו כבר 35 שנה, כמעט מחצית שנות חיי. שנים באות והולכות ואתה שם למעלה, כוכב זוהר במדי צה"ל, שותק, משקיף, כל כך לבד בלעדינו, וחסר לנו כאן בלעדיך. לפרח שנקטף דמית, תמיד פורח לנו בשמי האדמה, ובשמי חיינו. צעיר לימים עזבתנו, גבוה, בהיר שער, מסולסל-גלי, ועיניך נוצצות בזוהר ירקרק של צמח השדה, גופך דק וגרמי, גבה-קומה, משקיף עלינו במין טוב לב וחיוך של ענווה ורוך, נעים הליכות עם קרובים ורחוקים.
אתה עבורנו פרק רחוק-קרוב בחיינו, תקופה בנעורינו ובתולדות המדינה, אליה נביט תמיד בערגה ואתה חלק משפלת החוף ומעירנו חולון הנושקת לים.
אבשלום, שלושים וחמש שנה אלה, פרק זמן כה ארוך, שנקטע פעם בשנה, משנה לשנה, ליום אחד של זכרון עם דמעות חמלה וגעגועים אליך.
אתה כוכב שלנו שם למעלה וכאן למטה, הילד הקטן והאח הקטן שלנו, בית ההורים שלנו אבא ואמא, עצמנו ובשרנו. ואנחנו כאן למטה מביטים למצבה - אבשלום - וכמה כואב שלא שטפת עמנו בזרם חיינו ולא נשבת עמנו ברוח הזמנים והמעשים והאירועים והמוצאות והמבואות של כולנו, ולא היית עמנו בכל רגע של השנים שחלפו ופרחת עמנו.
ושוב בבוקר יום שישי, כאן בקריית שאול אנו באנו אליך בגוף ובנפש, ושוב אנו עמך. ויש הזוכרים אותך בדק ערפל מבין עננים, ויש המכירים אותך כאת עצמם ובשרם ויש ששמעו אודותיך וחזו בך בתמונה - אותו שפם, אותן עיניים עמוקות של אבא ואותו שיער גלי במסורק לאחור בגל זהוב: בני משפחתך, חבריך לתיכון וליחידה, סוניה, חברתך בימי הצבא, בני השכונה בחולון, עיר הולדתך ונעוריך.
אני שטה בין ענני הזמנים אבל מן הבשר עולה ופורץ הכאב אל תוך לבבי ונפרץ הנקב בין העתים וצפים להם הזיכרונות:
אני זוכרת אותך כילד צנום בבית ספר עממי. את המכנסיים שהגיעו לך עד הברכיים עם גומי לאחור, בצבע אפור היו. ואתה עומד במרפסת היורדת לשער. ותמיד מחייך לעצמך ולאחרים. צביקה לידך, חברך לילדות, אחיה של שולה חברתי, ואתם רצים יחד אל החצר.
ואני זוכרת אותך כבן 11 שנה, כאשר עננה צנחה על ביתנו, במות אבינו והוא בן ארבעים ושבע שנה בלבד. פתאום לא ידענו איפה למצאך. שם היית בפינה בחדר האמצעי, מצומצם כולך בעצמך בחלל הצר בין הקיר לחלון, בוכה על אבא, חרש-חרש, ואיש לא ראה ולא שמע. מאוחר יותר שמענו מחבריך לצבא שספרו על כאבך הסגור - נצור כנער יתום בגיל אחת עשרה, אותו כאב שנצור עמנו עד היום. ידענו וידעו בשכונה שאבינו היה איש רוח יוצר, שכתב ספרים ומאמרים. היה חלק מנוף ילדותך - ילדותנו.
ואני נזכרת עוד בכך כתלמיד תיכון. נהגת לרכב אל עופניים או ללכת ברגל לתיכון לאורך רחוב עטור עצי צפצפות (אחר כך נכרתו העצים). אהבת שפות - צרפתית ואנגלית, כמו אבא וכמוני. מין אהבה כזאת היתה לך לספרים, עמוקה, כולנו גדלנו בין ספרים, ראינו אותם מצהיבים והרחנו אותם בלילה, במיטה, עם ריח פרחים ועצי פרי של הגינה מסביב. חיפשתי עבורך מורה פרטי למתמטיקה. צרה שכזאת שלקינו בה גם אני וגם אמנון.
ועוד תמונה: אתה חייל בחופשה מתכונן לצאת לבלות, עומד מול קרש גיהוץ ומגהץ חולצה לבנה ארוכת שרוול. זה כנראה היה לקראת פגישה עם סוניה חברתך. תמיד גיהצת את הבגד בעצמך ואמא כבסה את הבגדים ביד. כל כך התגאתה באבי: "הבן שלי חייל" - נהגה לספר בפני כל עובר ושב. מין גאווה שכזאת בחייל שלי, שיוצא ובא בתפקיד, במדים, רציני ומבטו מלבב ומלטף.
והנה שוב אתה עומד מולי - חייל במדים זקוף ותמיר ונאה מאוד. באת לבקר אותי ואת דוד בירושלים - נשואים חדשים, מין סטודנטים אזרחים הגרים בצריף של חוות הנוער הציוני. במעלה החורשה של סאן סימון, המובילה אל החווה עטורת הירק עלינו יחדיו ואני בהריון ואתה תומך בי קלות בגבי ואותו חיוך חביב וחברי, כל כך מלטף - מה נשמע, ואיך אתם מרגישים? באותו ערב ישבנו יחד ואכלנו ושוחחנו ואחר התכנסת כולך בכורסה היחידה בחדר וקראת בספר לתוך הלילה. ישנת בסלון וקמת עם שחר לצאת לגדוד.
והפעם האחרונה: נפרדנו לתמיד. זה היה מזה 36 שנה. הובלת לבדך שתי עריסות של פעוטים אל המטוס. עמדת על כך לשאת את העריסות בעצמך עד פתח המטוס - חייל במדים. צעדת עמנו. אותו חיבוק ארוך וממושך. נסענו לשליחות. לדרום ברזיל הרחוקה.
ואז ידיעה נוראה שהגיעה לברזיל, לא הספקנו להגיע לקבורה. חזרנו בטיסה לשבעה לבית אמא שהמה מאדם. גם המפקדים פקדו את הבית. מעבר לגדר התיל של הגינה בקצה הרחוק השתרעו אז חולות רחבים עם צדפים. ים שנסוק מזה שנים ושטח רחב חופשי מבתים. הגעתי עד לעמדה, שריד ממלחמת השחרור, בעומק החולות, ובכיתי לבד חרש-חרש, ממש כמוך בילדותך על מות אבא.
ובשובי לבית ההומה ממורים, חברים, ידידים, שכנים, בני משפחה, מפקדים מהיחידה הצבאית. עברתי ליד העץ שהשתרג בענפיו העבותים והגיע עד עומק גג הבית. נהגנו כילדים קלילים לטפס עליו עד הגג ולהשתרע שם ולהביט בשמים ולקרוא ולשחק. כן זה היה עץ שזיפים, תמיד מלא פרי. ותמיד היה קיץ חם. אמא השקתה את העצים והפרחים בגינתנו בוקר בוקר כמקדש טובל בטל היה.
חשבתי בבוקר זה, שלושים וחמש-שש שנה שלא ראיתיך, שכולנו בשכונה היינו קלי רגליים, תמיד רצים ומטפסים על עצים וגדלים בין פרחים, ומטיילים בחולות. גדלנו חופשיים רכובי אופניים, ומשקים עצים, ושוטפים רצפות ומגהצים בעצמנו. אבל, בביתנו היינו אחים שגדלנו אוהבי ספרים ואוהבי אנשים, עוזרים תמיד לחלש ולנזקק - מין צניעות פנימית כזאת. מבט בגובה הספר לעיני אנשים.
אבל אתה היית העניו מכולם. העניו מכולם בשכונה - אבי של כולם (כמו אותו משה רבנו העניו באדם).
שמך המלא "אבשלום משה". משה היה הסבא מצד אמא, שנספה בשואה, עם ענף עטור בנשמות שנכרת בידי צוררים, וכך גדלת אתה בלי אבא ובלי סבא. כמוני, וכמו אמנון. וכבן דוד המלך, אבשלום המקראי, היית יפה תואר ועלית למרום ככוכב זוהר צעיר לימים.
אחינו אחינו אבשלום...
ולאחינו אבשלום - משה, חשבתי לעצמי, שאין טהור ואמיתי כמזמור ט"ו וכ"ו מספר תהילים לבטא את מעלותיך. זאת היצירה הנפלאה של המלך דוד, שחזרתי לקוראה פרק-פרק מידי בוקר. מנהג חדש בא לחיי. ודוד המלך - אבי אבשלום - חיבר את המזמורים כשהוא עטור ניסיון חיים, מביט על עצמו והחיים, ממעמקים, מן המשברים, כמונו העומדים כאן ביום השנה, לזכרך!!
אחותך: תמר-דבורה בן מנחם
יום שישי ט' באדר א' ה'תשס"ה
18 בפברואר 2005